שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני בצל של חברותיי הטובות. האוויר שלהן
    "זה מגיע למצב שאני ממש רוצה להתנתק. זה לא עושה לי טוב כי אני אוהבת אותה ומפחדת להיות לגמרי לבד, והדבר הכי נורא בסיפור הוא שאני מרגישה כזאת קטנה וקנאית, ואז אני עוד יותר כועסת על עצמי". אימון אישי
    "אני מקנאה בחברה הטובה שלי שהכל מסתדר לה", היא אומרת לי. "בשבועיים האחרונים אני מוצאת עצמי כמו להטוטנית מיומנת, ממציאה סיבות מדוע אסור לנו לצאת ביחד, כי אני פשוט לא יכולה לשאת עוד את התחושה המרירה של סיום בילוי משותף. בילוי בו היא שוב הייתה זאת שהסתכלו עליה, הזמינו אותה לצ'ייסר, ביקשו ממנה טלפון, בזמן שאני הפכתי לאוויר, לדמות השקופה שברקע".

     

    זאת לא הפעם הראשונה שגלי פותחת בפניי את תחושת חוסר הערך שלה עם עצמה מול קבוצת החברות המשותפות. הן הכירו עוד בימי התיכון, וככל שהזמן עובר רק מתחזקת ומתגברת לה תחושת הפחיתות המעמדית של גלי מול החבורה כולה ומול חברתה הטובה בפרט. "זה מגיע למצב שאני ממש רוצה להתנתק. זה לא עושה לי טוב כי אני אוהבת אותה ומפחדת להיות לגמרי לבד, והדבר הכי נורא בסיפור הוא שאני מרגישה כזאת קטנה וקנאית, ואז אני עוד יותר כועסת על עצמי".

     

    אני כבר מכירה לא מעט פיסות מעברה של גלי והוא לגמרי נוכח בפגישות שלנו. הוא שזור בתיאורים שלה על כמה שהיא לא ממש מצליחה בשום דבר כפי שהייתה רוצה, ובעצם לעולם לא ממש הצליחה. איך היא חיה את הפער בין מי שהייתה רוצה להיות לבין מי שהיא היום. איך אין לה זוגיות ו"שתי הפניות בשבוע שהיא מקבלת באתר אף פעם לא רלוונטיות", איך היא לא מצליחה להתבלט ולקבל הערכה במקום עבודה שלה וכדומה.

     

    בפגישותינו, גלי ואני מתירות יחד את ההקשרים בעברה שהביאו לתחושת חוסר הערך שלה עם עצמה. ברור לשתינו שהבית בו גדלה השפיע ובנה אצלה מנגנון הקטנה פנימי, שיוצר את התוצאות הלא מספקות שלה בחיים שוב ושוב. למען האמת, היא תמיד הרגישה בצל מבחינה חברתית, אבל בשנים האחרונות הפער גדל וגלי החליטה שמשהו אצלה חייב להשתנות.

     

    רסיסים של כאב

    ככל שרסיסי העבר צפים ועולים על פני השטח, אנחנו מבינות שמקור הכאב הוא בנקודות ההשוואה של גלי עם הסביבה שלה. בילדותה, הייתה ילדה ביישנית. היא חוותה כמה חרמים וכמה דחיות, אבל לא כאלה ששברו אותה חברתית. בסך הכל ולמרות הביישנות, היא אף פעם לא הייתה ממש לבד, ותמיד מצאה קומץ חברות להשתייך אליהן. רק שהשיוך היה תמיד מתוך עמדה שהיא "פחות" והן "יותר" - לפחות בעיניים שלה. מקור הכאב של כולנו קשור בנקודת ההתייחסות שלנו מול השאר. אנחנו לא חיים בוואקום, להפך. אנחנו חלק ממקשה חברתית אורגנית, ונקודת ההתייחסות שתקבע את השווי שלנו נמדדת בהתאם למה שיש או מה שאין למי שלידנו.

     

    אף פעם לא הרגשתי שווה. תמיד בצל (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    אף פעם לא הרגשתי שווה. תמיד בצל(צילום: Shutterstock)

     

     

    כדי לטפל בתסכול, גלי הבינה שאת מעגל הקסמים שהיא נמצאת בו היא יכולה לשבור כאישה בוגרת שיכולה לבחור מי היא היום. כמובן שהדרך לשינוי לא עוברת בשינוי בחירה וזהו. על כן, במהלך המפגשים שלנו המטרה של גלי היתה כן להישאר קרובה לחברתה הטובה אבל לקחת יותר מקום. גלי שינתה את דפוסי ההתנהגות שלה מתוך הסכמה להכיר באיכויות שלה. היא גם הבינה את המשמעות של להיות "השקופה" – כלומר, זאת שאף אחד לא מתחיל איתה, והדרך של גלי להתמודד עם הקנאה היתה להכיר בה.

     

    לאט לאט היא החלה לשפוט את עצמה פחות ולכעוס על עצמה פחות. היא הבינה שבריחה ממה שמציף אותה רק תגביר את תחושת ה"לא מספיק" שגדלה עליה, ובחרה להכיר באנושיות שבה, בפגיעות אבל הפעם גם באיכויות שיש בה, ובאומץ רב - גם להראות אותן החוצה למי שלידה.

     

    הכותבת מאמנת אישית בנקודותיים - תהליכי זוגיות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    לו רק היו מתייחסים גם אליי
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים