"היורד למעלה": זה יכול לקרות רק בחיפה
"היורד למעלה" אינו סרט מושלם, אבל הוא מצליח לתפוס משהו מההוויה הישראלית העכשווית ולהעביר אותה אל הבד בצורה מעוררת הערכה למרות ההתחכמויות החלקיות של התסריט. ביקורת
"היורד למעלה", הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שכתב וביים אלעד קידן, נפתח בתנועת מצלמה וירטואוזית המתחילה בבתי הזיקוק במפרץ חיפה, עוברת אל מורדות הכרמל, ומסיימת בנמל, כאשר את פס הקול ממלא רצף של שיעולים המתחלף במוזיקה קלאסית הנשמעת ממקלט רדיו בו משודרת התוכנית "ביצועיהם החלשים ביותר", ואחר כך בקטעי שיחות אקראיים.
יש משהו מעורר חשד בשוטים דוגמת אלה, שנדמים לעתים מתחכמים ומבקשים להכריז שלפנינו סרט אקסצנטרי ובלתי שגרתי, או לפחות אחד שחושב שהוא כזה. בעיקר הם גורמים לנו לתהות האם הם נושאים עמם איזושהי אמירה, למעט רצונו של במאי הסרט להעיד על כישרונו.
אלעד קידן הוא יוצר מוכשר. סרטו הקצר "המנון" (2008), קומדיה נוסח ז'אק טאטי על סדרת מפגשים אבסורדיים של גבר היוצא לרכוש חלב במכולת שכונתית ירושלמית, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו בבית הספר סם שפיגל שבירושלים. "היורד למעלה" מבוסס, כמוהו, על רצף של סיטואציות סוריאליסטיות ועל תנועה של דמות, ליתר דיוק שתיים, במרחב עירוני, במעלה ובמורד הר הכרמל.
היורד, תרתי משמע, הוא אורי (איתי טיראן) העושה את דרגו ברגל מפסגת הכרמל אל הנמל על מנת לעלות על אונייה שתיקח אותו מכאן. העולה הוא משה (אורי קלאוזנר שדמותו בסרט, במקרה או שלא, נושאת אותו שם של הדמות שגילם ב"שמיכה חשמלית ושמה משה" של אסי דיין), שעולה מהעיר התחתית אל ראש ההר במטרה למצוא עגיל שאיבדה אשתו (מיכאלה עשת). בהדרגה אנו נחשפים לסיפוריהם של שני האנשים האלה, שדרכיהם לכאורה הפוכות - אך מה שמניע אותם הוא תשוקה זהה.
שתי הדמויות - אורי הוא סופר מתוסכל ומשה הוא איש עסקים שכשל – יכולות להיתפס כשני חצאיה של דמות אחת המונעת על ידי ייאוש קיומי ותסכול. למעשה, כמו אומר הסרט, התנועה, למעלה ולמטה, הינה חסרת משמעות ומובילה אחרי הכל לאותו מקום שהוא שומקום. יש, מבחינה זו, משהו בסרטו של קידן שמזכיר את "ההתחלפות" (2011) בבימוי ערן קולירין שגם הוא יצירה מופשטת, עמומה ואבסורדית, המביאה את סיפורו של אקדמאי בורגני המתבונן בשגרת חייו מפרספקטיבה של היות זר בביתו.
מה שיפה ב"היורד למעלה" - שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון, וכן בשלושה פרסי אופיר, בהם עבור התסריט המצטיין - הוא היותו, בראש ובראשונה, סרט המשתמש בתבונה בטופוגרפיה של המקום בו הוא מתרחש. לא פעם, במהלך הצפייה בסרטים ישראליים, אתה מוצא את עצמך תוהה מדוע עלילת הסרט קורית דווקא במקום המסוים הזה? (תשובה אפשרית אחת: הרצון לקבל תמיכה מהמיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים). סרטו של קידן יכול להתרחש רק בחיפה, כאשר העלייה והירידה את הר הכרמל מהדהדת את המיתוס של סיזיפוס, וכמוהו עוסקת בחוסר התכלית של התנועה - אותה תנועה שהיא מהות המעשה הקולנועי וגם מהותו של הסרט שלפנינו.
מידת ההצלחה של הסרט קשורה באופיים של המפגשים השונים ובאנשים הנקרים על דרכם של העולה והיורד. ואלה אינם תמיד עולים (סליחה...) יפה. מפגש עם גננת לשעבר (שושיק שני) או כזה המוביל את אחד הגיבורים אל דוכן העדים בבית משפט - עובדים היטב. כך גם א-קפלה עם חברי ילדות בנמל. אבל הגיגים שעניינם ריצוף עירוני וההיסטוריה של השמאל הציוני נדמים, במחילה, נודניקיים, וזוהי בסופו של דבר גם תנועת המטוטלת המאפיינת סצינות שלמות בסרט.
"היורד למעלה" הוא קומדיה אקזיסטנציאליסטית קטנה הנשענת על מחשבה אסתטית משלימה.
כן, הסרט אומר פחות מדי ממה שנדמה לו, והתוצאה לוקה לא פעם בהתחכמות שבאה על חשבון התחכום. ביידיש היו קוראים לזה "אובר חוכֵם". אבל הסרט מצליח לגעת, קודם כל בזכות הופעתו של אורי קלאוזנר, שיש משהו בדמות הלוזר שהוא מגלם פה, ובגילוי הדרמטי שהיא חווה במהלך תנועתה, שמזכירים את הייאוש הקיומי המרגש שבקע מדמותו של משה חסר הבית אותה עיצב בסרטו הנפלא הנ"ל של דיין.
"היורד למעלה" אינו סרט שלם. אבל הוא מצליח לתפוס משהו מההוויה הישראלית העכשווית ולהעביר זאת אל הבד בצורה מעוררת הערכה. קשה להסביר בדיוק למה – ההסבר יהיה חמקמק כמו הסרט עצמו – אבל יש ב"היורד למעלה", ממש כמו ב"המנון" הקצר לפניו, משהו "ישראלי" מאוד, בעיצוב הדמויות, במה שמניע אותן, בתנועה שלהן ובמפגשיהן השונים, כולל זו עם זו. קידן, מבחינה זו, מסתמן בסרט הזה, על אף פגמיו, כאחד היוצרים המקומיים והמקוריים שיהיה מעניין לעקוב אחריהם.
