השפעת שוברים שתיקה בעולם: לא נזק, תועלת
בארץ טוענים כי פעילות הארגון מחוץ לגבולות המדינה גורמת נזק לישראל, אלא שמחקרים מוכיחים שכאשר צד שלישי ולא מעורב שומע את הטענות - הוא דווקא מעריך יותר את הקבוצה המבוקרת
אחד הטיעונים המרכזיים נגד שוברים שתיקה הוא גרימת נזק לישראל ברמה הבינלאומית. בבסיס הטיעון הזה קיימת ההנחה כי הביקורת שמשמיעים חברי הארגון משפיעה שלילית על קהל חיצוני ששומע אותה. אך האם כך הדבר? סביב הסערה הציבורית הנוכחית בהקשר של שוברים שתיקה חסר דיון מהותי בשאלה הזו ובדומות לה. מה באמת האפקט של ביקורת פנימית כמו של שוברים השתיקה על האופן בו ישראל נתפסת על ידי גורמים מבחוץ? האם כשאירופאים או אמריקאים נחשפים לביקורת הנוקבת הם רואים בישראל ישות לא מוסרית? או שאולי ההפך? אולי שוברים שתיקה דווקא מסייעים לדימויי הציבורי של ישראל? ומה לגבי הפלסטינים? כיצד הם תופסים את ישראל כאשר הם נחשפים לביקורת הפנימית של שוברים שתיקה? על השאלות האלה ניסינו לענות בסדרת מחקרים.
המשתתפים במחקר היו יהודים ישראלים, שנחשפו לביקורת פנימית של שוטרים לבנים בהקשר להתנהלות של לבנים כלפי שחורים בארה"ב. כלומר, המשתתפים (יהודים ישראלים) במקרה זה היוו צד שלישי לא מעורב שנחשף לביקורת. ממצאי המחקר, שנערך בהובלתה של ליאת נצר, הראו כי בעקבות החשיפה לביקורת (לעומת תנאי שבו לא הושמעה ביקורת משום סוג) השוטרים הלבנים נתפסו כקבוצה הטרוגנית, פתוחה, מתונה, שניתן להגיע עמה להסכם. זאת על אף שהמעשים של השוטרים בתנאי הביקורת נתפסו עדיין כחמורים.
במחקר אחר, משתתפים יהודים-ישראלים נחשפו לביקורת פנימית של באסקים בהקשר לאלימות של הבאסקים כלפי ספרדים. שוב, לאחר החשיפה לביקורת, יהודים ישראלים (צד שלישי) תפסו את הבאסקים כקבוצה יחסית הטרוגנית, מתונה, שניתן להגיע עמה להסכמים - וגם כאן המעשים של הבאסקים עדיין נתפסו כאלימים. המסקנה מהמחקרים הללו היא כי למרות שביקורת פנימית לא משפיעה על האופן שבו נתפסים המעשים של הקבוצה, היא כן גורמת לקבוצה עצמה להיראות באופן חיובי יותר כלפי צד שלישי, לא מעורב, שנחשף לביקורת.
אם נקיש להקשר שלנו – המסקנה היא שכשהעולם שומע את שוברים שתיקה, העמדות שלו כלפי ישראל כצד בסכסוך יכולות דווקא להשתפר על ידי הראייה של ישראל כיותר הטרוגנית, מתונה, ופתוחה להסכמים.
במחקרים נוספים בדקנו כיצד הקבוצה היריבה מגיבה למשמע הביקורת. משתתפים נחשפו לדברים שלכאורה נאמרו על ידי אדם (מנהיג או לא) מהקבוצה היריבה. בדבריו השמיע האדם תמיד ביקורת פנימית נוקבת על קבוצתו שלו. למשל, יהודים-ישראלים נחשפו לבכיר פלסטיני שמשמיע ביקורת פנימית על ההתנהלות של הפלסטינים. במחקרים אחרים ערבים בישראל נחשפו ליהודי-ישראלי משמיע ביקורת פנימית. במחקרים נוספים חשפנו חרדים בישראל לחילוני שמשפיע ביקורת פנימית. בכל המחקרים הללו קיבלנו תוצאות עקביות שמראות כי כאשר אנשים נחשפים לביקורת של קבוצת החוץ הם מתרככים כלפי אותה קבוצה, נפתחים לשמוע את הפרספקטיבה שלה ומתגמשים בעמדות כלפיה. כלומר במובן של יחסים בין קבוצות יריבות, השפעת ביקורת פנימית היא אפקטיבית עבור פתיחת היריב לאינפורמציה חדשה שלרוב לא קיימת מוכנות להקשיב לה.
הממצאים האלה מצטרפים לקודמים ומחזקים את המסקנה שההשפעה של ביקורת פנימית יכולה להביא לתגובות
חיוביות כלפי ישראל במגוון ערוצים, הן בערוץ הבינלאומי והן בערוץ של היחסים מול הפלשתינים. מדוע אם כן התפיסה בציבור היא הפוכה? כשאדם אוהב את הקבוצה לו, רוצה בהצלחתה, בשגשוגה, בקיומה הבטוח והנצחי – ביקורת על הקבוצה סביר שתעורר אצלו בוז כלפי המבקר ותוביל לדחייה. הדבר נכון שבעתיים כשהמבקר מגיע מתוך קבוצת הפנים עצמה. אולם התגובות הללו לא בהכרח משקפות תגובה רציונאלית. ייתכן שההפך הוא הנכון, שדווקא השמעת ביקורת כזו מיטיבה עם הקבוצה בדיוק במקום שהיא נתפסת כמזיקה: באופן בו ה"אחר" בין אם הוא היריב או צד לא מעורב, תופס את הקבוצה.
* פרופ' תמר שגיא ופרופ' עירן הלפרין הינם פסיכולוגים חברתיים בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי בהרצליה
לפנייה לכתב/ת 
