הטלת מאסר לא תפחית את הקטל בכבישים

ועדת הכלכלה החל אתמול (ג') לדון בנושא הקטל בדרכים, עקב עליה רצופה של מספר ההרוגים בכבישים בשלוש השנים האחרונות. למותר לציין כי יש אלף ואחת דרכים שניתן לנקוט בהן על מנת לעשות לצמצום הנגע, שהוא חלק מהמחיר אותו חברה מודרנית אמורה לשאת בגין הנסיעה בכבישים. ולמותר כמו כן גם לציין כי הפתרון הקל בו נוטים לעשות שימוש חדשות לבקרים, הוא החמרה בענישה, והכבדת היד על נהגים עבריינים שרובם אינם נושאים באחריות לתאונות הקשות. שכן מסתבר כי לא כצעקתה, והחמרת ענישה לא היא שתפחית את מספר התאונות ותוצאותיהן הקשות, אלא רק אמצעים אחרים, הנוגעים לתשתיות משופרות, כלי רכב בטיחותיים והגברת המודעות.

תאונות דרכים קטלניות - במקרים רבים, הנהג אינו עבריין מועד(צילום: כבאות מחוז יו"ש)

כבר עשרות שנים אני מייצג נאשמים בגרימת תאונות דרכים קשות, וברור לי כי מרבית הנהגים הנאשמים הינם "אנשים טובים באמצע הדרך", ומרביתן של התאונות הקשות נגרמות עקב טעות הרת-גורל של רגע, או אפילו התרשלות נקודתית שלא קדמה לה נהיגה עבריינית או לקיחת סיכון במודע.

ראוי אם כן לטעמי כי הוועדה תפנה לגורמים המוסמכים - והכוונה בעיקר למשטרת ישראל - ותדרוש מהם להעביר מידע סטטיסטי מפורט על חתך הנהגים המואשמים בגרימת התאונות הקשות. אני משוכנע כי נתונים אלה יאפשרו לוועדה להגיע למסקנה כי לא עבריינות בכבישים של נהגים רצידיביסטים היא המתכון לתאונות קשות.

הטלת מאסרים על נהגים כאלו, נוהג שהשתרש בפסיקה בשנים האחרונות, אין בה כדי לקדם את הרתעת היחיד (הנאשם עצמו) ואף לא את הרתעת הרבים, מה גם שהסיכון להיות מעורב בתאונה ולהיהרג בכביש, הוא אשר אמור להרתיע את הנהג שומר החוק להיזהר זהירות כפולה ומכופלת ביציאתו לדרך.

חשוב בעניין זה להזכיר את דו"ח ועדת דורנר אשר פורסם לאחרונה. מדובר ב"ועדה ציבורית לבחינת מדיניות הענישה ולטיפול בעבריינים" בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. דו"ח זה מתייחס לעבריינות פלילית, כאשר המסקנות העולות ממנו טובות ויפות ביתר שאת כאשר מדובר בענישת נהגים שומרי חוק, אשר חטאו ברגע אחד של חוסר תשומת לב.

לדעת חברי הוועדה: "בעוד שהגדלת הסיכוי להיתפס מגבירה את ההרתעה, לחומרת העונש אין, במרבית המקרים, השפעה מובהקת כזו". לאור זאת הסיקו חברי הוועדה כי: "אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר". פתרון הענישה הראוי לדעת חבריה הוא "שיקום באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור, עשוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים".

בהתייחסה לרמת הענישה הנהוגה בישראל ביחס למדינות מערביות אחרות, קבעה הוועדה כי: "העונשים הקבועים בחוק העונשין גבוהים למדי" ובנוסף כי "לעתים קרובות אין יחס ברור בין חומרת העונש המירבי שבצד עבירות מסוג אחד, לבין חומרת העונש המירבי שבצד עבירות מסוג שני". בהתייחסה לרוח הנושבת בציבור בנוגע לענישה הראויה, ציינה הוועדה כי: "חלק מהקושי באימוץ מדיניות ענישה יעילה ומתונה יותר, נובע מאווירה ציבורית לפיה רמות הענישה הנהוגות מקלות מדי, ואמונה לא מבוססת בכוחו של המאסר למנוע עבריינות".

כל האמירות שציטטתי לעיל נוגעות כאמור למדיניות ענישה כללית בתיקים פליליים, ודברים אלו טובים ויפים כאשר מדובר בענישת נהגים שומרי חוק, שחטאו ברשלנות רגעית שגרמה למות אדם. שלילת חירות של אנשים נורמטיביים, מלח הארץ ברובם, תוך השפלתם והשלכתם אל מאחורי סורג ובריח, אין בה תועלת כלשהי. הפתרון אינו נעוץ השפלה או בשלילת החירות, אלא ב"פיצוי הציבור" על-ידי ביצוע עבודות שירות שתהיה בהן תרומה לחברה וכפרה. זו הדרך הנאותה והנכונה לכפר על חטא הרשלנות וחוסר תשומת הלב של הרגע ולהשקטת המצפון.

הכותב הינו מומחה לדיני תעבורה