אסור להחזיר את גופות המחבלים
הודעות דרמטיות והבטחות התפוגגו. ראש הממשלה בוחר להיכנע לטרור, ולא יכול להמשיך בתפקידו
מאז החלה מתקפת הטרור בחודש ספטמבר, וביתר שאת בשבועות האחרונים, מתקיים ויכוח נוקב בנוגע לשאלה אם יש להחזיר את גופות המחבלים לפלסטינים. ראש הממשלה ושר הביטחון, שמצדדים בהחזרת הגופות, טוענים כי החזקת הגופות מהווה נטל מבחינת ישראל, שאין איפה לקבור אותן ושמבחינת ארגוני הטרור והפלסטינים זה בכלל לא חשוב. המסר שמנסים להעביר נתניהו ויעלון הוא ש"טוב שבכלל אפשר להיפטר מהגופות הללו".
אלא שאין דבר רחוק יותר מן המציאות והטענות הללו הן במקרה הטוב בורות ובמקרה הרע ניסיון של קברניטי המדינה להוליך שולל את אזרחי ישראל בתואנות שווא. ראשית, בנוגע לטענה ש"אין מה לעשות עם הגופות": כבר שנים רבות שגופות של מחבלים נקברות בבית הקברות לחללי האויב, סמוך לגשר אדם שבגבול ירדן.
מעבר לכך, החזקת הגופות וסירוב להחזירן נועדו בראש ובראשונה להרתיע בפני ביצוע פיגועים. אי החזרת הגופה היא מעשה מרתיע מאחר ובאיסלם קיים איסור מפורש על הלנת המת ויש להביאו לקבורה באדמה מוקדם ככול הניתן.
הנה כמה עובדות היסטוריות שיבהירו את המצב האמיתי בכל הנוגע לחשיבות החזקתן של גופות המחבלים בידי ישראל, כדי שניתן יהיה לקבל עבורן את התמורה המתאימה בעת הצורך:
בשנת 1998, לאחר אסון השייטת שקרה שנה קודם לכן, נותרה גופתו של רב-סמל איתמר איליה על אדמת לבנון. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחררו מחבלים חיים בתמורה לגופה. בסך הכול שחררה ישראל 60 עצירים ועוד 40 גופות, כולל זו של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה שנהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
בשנת 2006, בתמורה לשחרור גופות החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב שחררה ישראל את סמיר קונטאר ו- 190 גופות מחבלים.
אלו הן העובדות ועכשיו, באשר למדיניות, או נכון יותר לגבי אי-המדיניות של ההנהגה הישראלית:
בנובמבר 2014 יזם ח"כ דני דנון (ליכוד) הצעת חוק שתמנע את האפשרות להחזיר גופות מחבלים לבני משפחותיהם ולרשות הפלסטינית.
ב-17.10.15, לאחר שהחל גל הטרור הנוכחי, הפיצה לשכתו של השר לביטחון פנים את ההודעה הזו לעיתונות: "לידיעתכם: הקבינט אישר אתמול בלילה את הצעתו של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, שלא להחזיר גופות של מחבלים שנהרגים במהלך ניסיונות פיגוע...". להודעה צורף אף ציטוט של ארדן: "משפחתו של המחבל הופכת את הלווייתו למפגן של תמיכה בטרור והסתה לרצח ואסור לאפשר זאת. עלינו לעשות הכול כדי שמחבל לא יוכל לזכות לכבוד ולטקסים אחרי שביצע פיגוע".
לאחר הודעה דרמטית זו של השר לביטחון פנים, באחת מישיבות הקבינט, פרץ ויכוח קולני בין השר ארדן לשר יעלון בנוגע להחזרת או אי-החזרת הגופות, כך דווח בתקשורת. מכיוון שבסופו של הוויכוח לא התקבלה כל החלטה, המשיך משרד הביטחון, בגיבויו של רה"מ, להחזיר את גופות המחבלים "באופן סיטונאי" ממש: כך הועברה גופתו של המחבל אמג'ד ג'אסר עווד אבו עומר, שירה על חיילי צה"ל במסלול ה-VIP במחסום פוקוס, ארבע שעות בלבד לאחר שחוסל בפיגוע. במקרה אחר, באותו יום שרה"מ הודיע שיגיש תלונה לועדת האתיקה נגד הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים כדי ללחוץ על ישראל להחזיר את הגופות, באותו יום ממש הורה אותו ראש ממשלה להחזיר את גופותיהם של שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע בשער שכם, פיגוע שבמהלכו נהרגה לוחמת מג"ב הדר כהן ז"ל ושרק בזכות גבורתה נמנע פיגוע גדול הרבה יותר.
ב-8 בפברואר השנה, רק לפני כמה ימים, אישרה ועדת הכנסת החלטה הקוראת לממשלה שלא לשחרר את גופות המחבלים, ובה צוין כי "החזרת גופות המחבלים היא שערורייה ופרס לח"כים הערבים שהשתתפו במפגש עם משפחות המחבלים. הממשלה מציעה חוקים ומהצד האחר נותנת לח"כים הערבים פרסים". באותו יום גם אמר שוב השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי "מדיניות המשטרה בהובלתי היא שלא להחזיר גופות של מחבלים כדי שלא להאדיר את שמם של השהידים. לצערי, המדיניות של מערכת הביטחון ביהודה ושומרון שונה, ואני מקווה שראש הממשלה יחליט החלטה שתחייב את כל הגופים".
אך למשאלתו של השר ארדן אין שום סיכוי להתממש כי רה"מ הוא זה שבוחר להיכנע לטרור והוא זה שהגיע להסדר עם הרשות הפלסטינית על-כך שכל גופות המחבלים יוחזרו למשפחותיהם, כפי שנחשף ב-ynet ואושר על-ידי גורמים פלסטינים.
הדברים הללו מוכיחים שוב, אם היה עוד צורך בהוכחות, את החשיבות שמייחסים אוייבינו להחזרת הגופות. זו גם היתה מטרת ביקורם של נציגי הגיס החמישי בכנסת, זועבי גטאס וזחאלקה, במפגש עם משפחות הרוצחים בשכם. זו היתה דרישתם: החזרת הגופות ללא תמורה, ללא תנאי ובאופן מיידי – זה בדיוק מה שנותן להם רה"מ. (כמובן, אגב, שאותם ח"כים ערבים, ש"ההומניות" עומדת בראש מעיניהם, מעולם לא פעלו, דרשו או ביקשו מהחמאס להחזיר את גופותיהם של חיילי צה"ל הדר גולדין ושאול אורון ז"ל).
ברור שהתחשבות בדרישת המשפחות של המחבלים ועושי דברם בכנסת ישראל, מעבר לכניעה לאיומים ולטרור, היא גם העדפת כאבן של משפחות הרוצחים על כאב הנפגעים הישראלים – ילדים, נשים ועוברי אורח תמימים ומשפחותיהם.
הנקודה החשובה לסיכום הנושא היא אזכורו של דו"ח ועדת שמגר, שמאז שהוגש לשר הביטחון אי-שם בינואר 2012 נשכח בתהום הנשייה. ועדת שמגר הוקמה בעיצומו של הויכוח סביב עסקת שליט ונועדה לקבוע מדיניות אחידה, מסודרת ומגובשת של מדינת ישראל בנוגע לחילופי שבויים. היו חברים בה, בנוסף לנשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, גם פרופ' אסא כשר, שהיה ממחברי הקוד האתי של צה"ל ואלוף במיל' עמוס ירון.
מסקנות הדו"ח, שהושקעה בו עבודה ומחשבה רבה, הן סודיות ולא ניתן לפרטן כאן, אך מה שחשוב מאד לציין הוא שעד היום הממשלה לא אימצה ולא אישרה את מסקנות הדו"ח. זו היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שרה"מ נכנע לטרור לא בשל צורך או מצוקה רגעית (דבר חמור כשלעצמו) אלא כמדיניות. הוא לא מביא את הדו"ח לאישור הקבינט כי הוא רוצה שיתאפשר לו להמשיך לנהוג כך, להמשיך להחזיר את הגופות בהתאם לדרישות הטרוריסטים כדי לנסות ולפייס אותם ומבלי להבין שכל מחווה כזו רק מגבירה את הטרור. אבל כדרכו, ראש הממשלה הלחיץ, שמפזר הצהרות ללא כיסוי, ישוב ויצהיר על מנגנוני ענישה אבל במציאות הוא נכנע לפלסטינים ולחברי הכנסת של בל"ד ונענה לכול דרישותיהם.
ראש ממשלה שלא מבין שעם הטרור לא מדברים, ראש ממשלה שלא מבין שאת הטרור לא מנסים לרצות ולפייס, ראש ממשלה שלא מבין שמול הטרור יש רק ברירה אחת: להילחם בו עד חורמה ולהכריעו, ראש ממשלה שלא מבין כל זאת – לא יכול להיות ראש ממשלה בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
