לא רק לאיש ואישה

בשנת 2004, כשהייתי עדיין עורכת דין צעירה, הגיעו אליי לפגישת ייעוץ זוג גברים, ובפיהם משאלה: לגדל ילדים משלהם. נבוכה על הבשורה שבפי, אמרתי להם שמדינת ישראל לא נותנת מענה לכך. בין היתר, חוק הפונדקאות משנת 1996 מאפשר את ההליך ל"איש ואישה" בלבד. "ואין מה לעשות עם זה?", הקשו. בהרמת כתפיים סיפרתי שכבר הייתה מי שניסתה לאתגר את רוע הגזירה והגישה עתירה לבג"ץ נגד אפלייתה, כאישה יחידנית שנמנע ממנה לבצע הליכי פונדקאות בארץ – אך בג"ץ העדיף אז שלא להתערב, ורק השיב את הכדור למגרשו של המחוקק בליווי המלצה לשקול את ההגבלות מחדש. הכדור נותר מיותם במקומו.

ב-2005 זוג אחר שהתייעץ איתי תהה אם יהיה זה חוקי לעשות פונדקאות בחו"ל. בדקתי והגעתי לתובנה משפטית כי פונדקאות בחו"ל אכן אפשרית. אותו זוג יצאו לדרך ובבוא היום הולידו ילדים בהודו. במקביל אליהם כמה זוגות אחרים פנו לארצות הברית, ובחלוף השנים הדבר הפך לתופעה נפוצה שאין מי שלא נתקל בה: ישראלים פונים לסוכנויות פונדקאות ומרפאות בחו"ל, ובעזרתן של פונדקאיות ממדינה אחרת (הודו, נפאל, תאילנד, ארה"ב, גאורגיה ועוד) מביאים לעולם ילדים. בסיומם של הליכים משפטיים מורכבים, ישראל מכירה בתינוקות כילדיהם החוקיים של ההורים.

חלף יותר מעשור.

מאות רבות של ילדים נולדו בניכר. חלקם סבלו וסובלים מבעיות רפואיות שנובעות מרפואה לא אופטימלית שניתנה להם עם לידתם במדינות עולם שלישי. חלקם לא שרדו לאחר לידות מוקדמות מאוד ונטמנו באדמה זרה, ואיש לא יפקוד את קברם.

מאות זוגות גאים ויחידים הפכו להורים, על אפו ועל חמתו של המחוקק, שהמשיך לא לעשות דבר לתיקון האפליה. חלקם סבלו וסובלים בשל אמינות ומהימנות פחותה של סוכנויות ומרפאות המרוחקות מהם אלפי קילומטרים, וששליטה מרחוק לא יכולה להם. חלקם לא הצליחו לתקשר כלל עם הפונדקאית שלהם, בגלל הבדלי השפה או המנטליות. חלקם לא הצליחו להגיע ללידת ילדיהם, כי הלידה הקדימה לפתע והם לא הספיקו להגיע לשם בזמן בטיסה טרנס-אטלנטית. חלקם נתקעו חודשים ארוכים בניכר, יחד עם התינוקות ובנתק מהמשפחות, עד שההליכים הבירוקרטיים הוסדרו – הן בגלל שביתות, פגרות וחופשות בבתי המשפט ובשלל משרדי הממשלה המעורבים בשלבי הבאת הילדים לארץ, והן בגלל עומסים כלליים במערכת שעיכבו את הטיפול. וכל יום בניכר עולה לך גם בכספים, גם בעלייה במפלס החרדות, גם בגעגועים לבית וגם, לעתים קרובות במדינות המזרח, במועקה במורד הגרון "תוציאו אותנו כבר מפה!"

עתירות נוספות הוגשו ונמחקו, ועדות הוקמו ונתנו המלצותיהן, הצעות חוק התקדמו חלקית עד שנזנחו, הזהרות מסע ניתנו על-ידי משרד החוץ כדי להגביל את התופעה בחלק ממדינות היעד, מטוסי סיוע הוטסו כדי לחלץ משפחות שנתקעו באזורי אסון טבע. כנסת 17, 18, 19, 20... חוקית, עודנו דורכים באותו מקום.

כעורכי דין, השקענו אלפי שעות עבודה מאומצת בניסיון להתחקות בצורה המדוקדקת ביותר אחר המורכבויות הכרוכות בפונדקאות חו"ל במדינות שונות (וביחוד בארה"ב, נוכח ההליך המוסרי שם ויתרונות רבים נוספים, כמו גם מיעוט סיכונים מהותיים להורים ולתינוקות), כדי לייעל ולשפר ככל הניתן את ההליך המסורבל עבור כל המעורבים. במהלך השנים האלה טיפלנו וסייענו בהולדה ובאזרוח של מאות ילדים שנולדו בפונדקאות חו"ל לישראלים.

אותו זוג שהגיע אליי בשנת 2004 מגדל בינתיים תאומות מפונדקאות ארה"ב שכבר לומדות בכיתה א'. אבל חלוף הזמן והתלאות עדיין לא הביא לתיקון העוול ההיסטורי, לביטול האפליה הפוגענית וההדרה של אוכלוסיות שלמות מזכאות לשירותים שניתנים כחוק לאוכלוסייה אחרת. עדיין לא ניתן מענה בחקיקה הישראלית לזוגות כמו הזוג ההוא. 20 שנה מאז חוקק החוק, 15 שנים מאז שאותגר לראשונה בבג"ץ – אך עודני במבוכה על היעדר הבשורה ועל אוזלת היד מצד המחוקק לתיקון המעוות.

מחר (יום ג') יתקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירה שהגישו עמותת אבות גאים יחד עם כמה עותרים נוספים, לאפשר גישה להליכי פונדקאות "בבית", בישראל, גם לזוגות מאותו המין וגם להורים יחידנים. לקראת הדיון, פרסמה העמותה את הסרטון שמופיע כאן וזכה בפייסבוק למאות שיתופים בתוך יממה: https://www.facebook.com/gaydadsIL/videos/635106013287745. האם בג"ץ ירים סוף סוף את הכפפה ויפטור אותנו מהמבוכה? נמתין בדריכות לבשורה.

הכותבת היא עורכת דין העוסקת בליווי הליכי פונדקאות בחו"ל לישראלים