המשימה: להתחבר לילדה השלמה שהיית
אני נזכרת בשרון בת ה-7 שלא הטילה ספק בעצמה, ושלא רק האמינה אלא ידעה שעבורה הכול יסתדר, ואני תוהה מה היתה חושבת על יחסי לעצמי במשך השנים, על השיפוטיות שלי לגבי הגוף שלי ועל המחשבה שאינני ראויה לגבר שווה/ אימון אישי
ומכיוון שללופ הזה אין סוף והוא עלול לשחזר את עצמו במשך שנים, בסופו של דבר הכאב שגורמת עוד אכזבה וההבנה שהמצב לא עומד סתם כך להשתנות - מכריחים אותנו לפקוח עיניים, להביט פנימה ולבחון בתדהמה את יחסנו לעצמנו. כשיום אחד הבנתי זאת נזכרתי בילדה שרון בת השבע, שלא הטילה ספק בעצמה, ושלא רק האמינה אלא ידעה שעבורה הכול יסתדר. היא ידעה שיש אנשים בעולם שאין להם מזל ושקורים להם דברים רעים, אך היא ידעה שלה יש מזל, שלה זה לא יקרה.
זמן לא רב אחר-כך קרו כל מיני דברים שהתחילו לגרום לה להאמין שהיא לא מספיק טובה כפי שהיא, וככל שהאמונה הזו התקבעה בתודעתה, כך התרחשו עוד ועוד אירועים שהיוו עדות לכך שזו עובדה, עד שבמשך השנים היא שכחה את תחושת השלמות שעמה נולדה ולמדה להאמין שהיא חסרה, ובתקופות מסוימות - שהיא מכוערת ופגומה.
כשנזכרתי בכך חשבתי לעצמי מה היתה הילדה שרון חושבת על יחסי לעצמי במשך השנים; על השיפוטיות שלי לגבי חלקים מסוימים בגופי ועל המחשבה שבגלל שהגוף שלי לא מושלם אני לא ראויה לגבר 'שווה' (למרות שהגוף שלו לא היה צריך להיות מושלם על-מנת שאני אחשוב שהוא הורס). על דריסת הרגל שנתתי שוב ושוב בחיי לגברים שאמרו שאני נהדרת ואפילו אהבו אותי באמת, אך שתמיד, מסיבה זו או אחרת, לא בחרו בי כבת-זוגם.
על הנכונות להסכים בקלות מחפירה עם אותם גברים שמשהו בי לא תקין - שאני מדברת בקול רם מדי, אמוציונלית מדי, מתלבשת רע, או עם כל שיפוט אחר שעלה, ועל ההסתפקות בשאריות של אהבה מתוך הנחה שעבורי ממילא לא יהיה שום דבר אחר שימלא את החסר. הילדה שרון היתה וודאי צוחקת למשמע הדברים הללו. "זה לא מה שמחכה לי", היא היתה אומרת, "אין שום סיכוי שאני אסכים לדבר כזה", היא היתה מגחכת.
אבל זו לא רק אני, נשים רבות חיות חיים של פשרה ושל חוסר אהבה כלפי עצמן. עם שיפוטיות עצומה כלפי המראה שלהן, תחומי העניין, התנהגותן, רמת האינטליגנציה, הישגיהן או ההיסטוריה שלהן. ומתוך אותו מקום, הן מצפות שיגיע מישהו שבאמת יאהב אותן וימלא את החלל שבליבן, וכשזה לא קורה הן מתרסקות. כי אף שביום-יום הן יודעות להעריך את עצמן, עמוק בתוכן עדיין חיה לה אותה ילדה קטנה שבנקודת מפנה מסוימת החליטה שהיא לא מספיק טובה. וזה כמו לחיות בכלא. כלא שבו התודעה שלנו, על בסיס אמונותינו, ממחיזה שוב ושוב לנגד עינינו מציאות לא רצויה שמשרישה עמוק יותר ויותר את האמונה בחוסר מושלמותנו.
5 דרכים להחזיר את התמימות שאבדה
לכבוד חג החירות החלטתי להקדיש לכל אותן נשים כתבה זו - כדי להזכיר להן עד כמה הן מדהימות ללא תלות במראה שלהן, בהשכלה, בידע או בכל דבר אחר. מדהימות ללא קשר למה שמישהו אי-פעם אמר או עשה. מדהימות פשוט מעצם היותן. וגם לתת כמה הכוונות מעשיות שסייעו לי עצמי להיזכר בתחושת השלמות שעמה נולדתי וששום דבר חיצוני לעולם לא ייקח ממני:
1. חפשי תמונה שלך כילדה. תמונה שמשקפת תקופה שבה עדיין לא הטלת ספק בעצמך, שהעזת לחלום וידעת שהכול אפשרי עבורך. שימי אותה במקום גלוי - על המקרר, כטפט בטלפון או במחשב. הביטי בה ושאלי: "מה הילדה הזו איחלה לעצמה? מה היא ידעה שמגיע לה?" ופעלי כדי להגשים זאת עבורה.
2. הניחי ידיים על גופך, חבקי את עצמך, את חוסר השלמות שבך ואת כל המקומות שמישהו פָצע. בדיוק כפי שהיית מחבקת את אותה ילדה - עם המון קבלה עצמית ואהבה.
3. הפסיקי לדבר אל עצמך בצורה מקטינה, מעליבה ומזלזלת, ולהצהיר חדשות לבקרים על הפגמים שלך באזני הסובבים. את לא צריכה לומר שאת מושלמת אך אינך צריכה להיות מושלמת כדי להיות שלמה ונאהבת.
4. לא משנה כמה פעמים חזרת על אותה טעות, סלחי לעצמך שוב ושוב. ושוב. ואז פשוט קומי ונסי מחדש.
5. ואחרון חביב: הוציאי מחייך אנשים שלא נוהגים בך בכבוד ושאינם מקבלים אותך כפי שאת. וכן, גם בני-זוג, למרות הפחד להישאר לבד. אם מדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה איני ממליצה על נתק, אך במקרה כזה יהיה עליך ללמוד להציב גבולות על-מנת למנוע פגיעה נוספת.
אני מבטיחה שכשתתחילי להכריז בפני העולם שאת ראויה, נאהבת ושווה - העולם ישתף פעולה בשמחה וישקף לך זאת בחזרה.
חג-חירות שמח!
שרון שחף היא מאמנת אישית, מומחית לאימון רגשי.
לפנייה לכתב/ת 
