שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הרעיון הכי פשוט - לארח חברה לניצול"
    "מצאתי עצמי נשאב לתוך סיפור חייו המרתק והירואי של האיש המוכר כ'ילד מאושוויץ'. לאורך השיחה עברתי דרך מערבל של תחושות, כאב, עצב, זעם, התרגשות, התחזקות ובעיקר נדהמתי מהפרגמטיות ומהפיוס של דוד עם סיפור חייו". ארז שמעון, המתנדב בקרן לרווחה לנפגעי השואה, משתף

    זה היה בצוק איתן, בין אזעקה אחת לשניה, בערבים המנותקים משעון וסדר, זמן מתוח של המתנה שמדי פעם קוטעת האזעקה הגואלת שמעבירה אותך מהמתנה לפעולה. התארגנות, ירידה למקלט, טלפונים, הודעות לילדות, לאמא...פעולות פסיכולוגיות המדמות שליטה.

     

    באחת ההפוגות האלו כשאני יושב ובוהה בעוד פאנל מומחים בשידור חי ופטפטת חוזרת, תפסה את ליבי כתבה קצרה על אלו שנשארים מאחור, קשישים ובעיקר ניצולי שואה ואיך הם עוברים את התקופה הזו על מגבלות הגיל, המגבלות הפיזיות, הבדידות וצלקות הטראומה האישית.

     

    המחשבה שיש ביננו וותיקים יקרים שעוברים לבד את התקופה הזו עוררה בי עצב ולאחריו רצון לפעול, לשנות, להושיט יד, לצאת מכורסת התלונות הנוחה

    שבסלון. הפעולה הראשונה היתה לגגל, סיננתי לעצמי מספר ארגונים המטפלים בניצולי שואה ונרדמתי...עד האזעקה הבאה.

     

    למחרת התברר שהפתק עדיין על השולחן ולא אבד כמו רבים וטובים לפניו. מצאתי עצמי מדבר עם כמה ארגונים ומברר, מתוכם סיננתי שניים קבעתי פגישות ובסוף בחרתי בקרן לרווחה לנפגעי השואה שהציעה את הרעיון הכי פשוט ומחמם את הלב, לארח חברה לניצול, להגיע אליו פעם בשבוע, זהו מתאים לי עכשיו אני מחכה שימצאו לי מישהו מתאים.

     


     

     

    הטלפון מרכז המתנדבים הגיע, "יש לי פרטים של מישהו מגבעתיים, דוד שמו, איש מקסים, חיובי והוא ישמח מאוד מעזרה ממישהו שמבין במחשבים". קיבלתי כמה הנחיות לגבי איך להציג את עצמי, עצות לגבי אופי הקשר ומספר טלפון.

     

    השיחה הראשונה עם דוד היתה שגרתית, קבענו להיפגש, עוד לא קלטתי לאיזו 'הרפתקה' נכנסתי. הגעתי ביום, ובדקה שקבענו (כיאה לתפוצה שלו ובניגוד לנהוג בתפוצה שלי), איש חסון פתח לי את הדלת, נעזר בהליכון, חיוך גדול על פניו וכל שפת גופו, גינוניו והשפה שלו היו כתערובת מיוחדת של אירופאיות וישראליות.

     

    עברתי דרך מערבל של תחושות, כאב, עצב, זעם, התרגשות, התחזקות

    בשיחת ההיכרות שלנו נשבר הקרח די מהר, הראיתי לו תמונות של הבנות שלי ודוד הראה לי תמונות של נכדיו ולאחר שגיששתי בזהירות האם הוא מוכן שתף אותי בעברו, מצאתי עצמי נשאב לתוך סיפור חייו המרתק והירואי של האיש המוכר כ'ילד מאושוויץ'. לאורך השיחה עברתי דרך מערבל של תחושות, כאב, עצב, זעם, התרגשות, התחזקות ובעיקר נדהמתי מהפרגמטיות ומהפיוס של דוד עם סיפור חייו.

     

    שעתיים חלפו הם ביעף, שכחנו שבטלפון ביקש דוד שאעזור לו עם המחשב. עשינו גיחה קצרה למחשב שם שיחררתי איזו תקלה קטנה ומעצבנת וקבענו להפגש שוב ולהתמקד בביקור הבא במחשב

     

    חוויות משותפות

    אחד הדברים האהובים עלי ועל דוד הוא להכנס ל google earth ולצאת למסעות בעולם, אם זה במקומות נידחים ואם זה בתחנות ילדותו. איתרנו את הבית והרחוב בו הוא נולד וגר ובאמצעות ה- street view נכנסנו לשוטט ברחובות עצמם, בבית הספר בו למד ובתחנות נוספות של ילדותו, כאדם אובססיבי כמעט לחדשנות וטכנולוגיה זכיתי לראות את עוצמתה של הטכנולוגיה המגשרת על מגבלות פיזיות ומאפשרת מכל מקום ובכל מצב לחוות מסעות וגילויים.

     

     


    הסיור היה מרגש, מגרד, כואב ומעצים

     

    במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ, קיבל דוד הזמנה לטקס הבינלאומי בפולין לשחרור המחנה, דוד שאל אותי האם אוכל להצטרף אליו ומבחינתי זה היה ביקור ראשון במחנה, חוויה לה התנגדתי מסיבות אידיאולוגיות כשהייתי נער והוצע לי להשתתף במשלחת לגרמניה.

     

    דוד ואני מצאנו עצמנו משתתפים באירוע ענק שארגנה ממשלת פולין מוקפים בכל מנהיגי אירופה, אח"מים והנהגת היהדות העשירה של ארה"ב שמימנה את המסע והאירוח. מהמסע הזה זכור לי במיוחד הביקור במחנה שעשינו יחד עם הניצולים. הצעידה במחנה הארור ומתוקתק הזה כאשר בכל תחנה משתף אותנו שורד נוסף בחוויה שעבר שם בילדותו, המדריכים עצמם הפכו למבקרים תחת הסיפורים האותנטים והקשים שצפו. הסיור היה מרגש, מגרד, כואב ומעצים, במהלכו פילחה בי התובנה שאני אולי בין האחרונים שיזכו לחוות את הביקור במחנה כך.

     

    ללא כעס, האשמה או הצגת חשבון פתוח

    כמה חודשים לאחר שחזרנו מהנסיעה, ארחה ביתי הלומדת קולנוע בתיכון נערה מגרמניה שהגיעה יחד עם משלחת איתה הם מפיקים פרוייקט משותף. בזמן הארוחות המשותפות שמתי לב עד כמה אנחנו נמנעים מלהתקרב לנושא השואה. מאחר ונראה לי מוזר שמתעלמים כך מהפיל בחדר, החלטתי לארגן ערב בו ארצה לארח את דוד. המורה קצת חששה מהעלאת נושא השואה ולכן החלטנו להפשיר את האווירה ולהתחיל בחוויה ישראלית עכשווית.

     

    הערב התחיל בהיכרות עם "אוכל הרחוב" הישראלי ולאחר שהכרתי לתלמידים את הסביח עם פיתה ביד ומילאו מקערות החומוס, טחינה, סלט ביצים וחצילים, ניגשנו לדוד שישב על במה ובווירטואוזיות מדהימה סיפר את סיפור חייו בעברית וגרמנית, לסירוגין, רהוטות שתיהן.

     

    דוד החזיר אותם למציאות האחרת דרך סיפורו האישי, ללא כעס, האשמה או הצגת חשבון פתוח. בשלב מסויים בו סיפר דוד את סיפורו בגרמנית ראיתי דמעות זולגות על לחיה של בתי הקטנה, שאינה מבינה את השפה, לתמיהתי מדוע היא בוכה, ענתה שחף שאפילו כשדוד מספר את סיפורו בגרמנית היא חווה את הטרגדיה שעבר הילד.

     

    כך ישבו בני הנוער מרותקים נרגשים ובוכים. לאחר כשעתיים משסיים דוד את סיפורו, השתרך תור של בני נוער שניגשו לדוד אחד אחד מושיטים לו ידיים רועדות, ומביעים בפניו את תודתם על חוויה בלתי נשכחת אותה הגדירו חלקם כשיאו של הביקור בארץ.

     

    תחושות

    ההיכרות שלי עם דוד הפכה מזמן מהתנדבות חברות, אני מודה על הזכות לשהות במחיצתו, ללמוד על סיפורו האישי והסיפור הלאומי שלנו, לגלות מהם גבולות העוצמה, התושיה ויצר ההישרדות האנושי.

     

    הצלחתי לקבל פרספקטיבה ולהבין שגם בנקודות השפל הגדולות ביותר אנחנו יכולים להפוך מקורבנות למנצחים. זכיתי להכיר אדם מיוחד על השובבות שבו, על ההומור, סיפור החיים המרתק, השפה והנימוסים, הנחישות והפרופורציות של אדם שכבר ראה את סוף מקרוב. כל פעם שנפתחת דלת ודוד עומד שם עם חיוך אמיתי וחם, ליבי מתרחב ואני מבין למה אני כאן, שלא ייגמר.

     

    מוקדש לחברי דוד זלץ, לשורדים אחרים שזוכים לביקור מתנדבים וכמובן גם לאלו המתמודדים לבד עם הבדידות הזכרונות וקשיי הגיל.  

     

    • הקרן לרווחה לנפגעי השואה מטפלת בכ- 50,000 ניצולי שואה הזקוקים לסיוע, במסגרת פעילותה מפעילה הקרן מערך של כ-2,000 מתנדבים ברחבי הארץ. המתנדבים מגיעים אחת לשבוע לניצולי השואה.

     

    • הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מזמינה אתכם לקחת חלק ולהתנדב למען עשרות אלפי ניצולי השואה החיים איתנו. מייל לפניות: info@k-shoa.org .  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים