מה שהייתי פעם, מזמן: "זה גם יום הזיכרון של נכי צה"ל"
"המלחמה שלהם באמת לא נגמרה. הם סיימו מלחמה אחת, אבל הם במלחמה אחרת": פגועי הראש נכי צה"ל נראים רגיל, אבל מבפנים הכל השתנה, והם עוברים תהליך שיקומי שנמשך לעתים כל חייהם. "אומרים לי, אתה נראה בסדר גמור. לך תסביר לאנשים שאתה פגוע ראש"
זכר ליציאת מצרים (שלהם): נכי צה"ל שעברו פגיעות ראש לא זוכרים. הם אולי נראים רגיל, אבל מתנהגים אחרת, חושבים אחרת, זוכרים אחרת. פרופ' אלי וקיל ממרכז גונדה והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לא מוותר עליהם.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"אני חושב שיום הזיכרון צריך להיות מוקדש לא רק לחללי צה"ל, אלא גם לנכי צה"ל, כי המלחמה שלהם באמת לא נגמרה. הם סיימו מלחמה אחת, אבל הם במלחמה אחרת", הוא אומר ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית", כמי שמלווה את פגועי הראש יום-יום.
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
- תהילים במקום זרים: החברה החרדית זוכרת ובוכה
- "אלוהים לא חייב לנו כלום": לדבר עם ילדים שכולים "מסע נפשי קשה": מפעל ההנצחה של בנות האולפנה
- "השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר
"אין מצב שאני מסתכל על משתקם, ואני אומר: אין מה לעשות איתו. אני מנסה למצוא את המטר הבא, המילימטר הבא להתקדם. אין מצב שאי אפשר להזיז בן אדם. עצם זה שאתה מזיז אותו צעד אחד קדימה, ועכשיו הוא יכול לעבוד 20 דקות במקום 5 דקות, זה צעד מאוד גדול".
מתוך האמונה הזו הקים חיים פנירי את מקהלת פגועי הראש של נכי צה"ל. "הם לא יודעים שיש להם כל מיני יכולות", פרופ' וקיל אומר. "אחד פתאום מגלה לראשונה בחייו שהוא יודע לפסל, ושיש לו ממש כישרון אומנותי. השני פתאום מגלה שיש לו כישרון לשיר".
"נהיית עצלן, הפכת בטלן"
ברק ברזילאי שירת שלוש שנים בצנחנים. למכון השיקום הגיע בגיל 22, והוא מספר על הקושי של החברה להאמין אפילו שהוא נכה צה"ל: "אומרים לי, אתה נראה בסדר גמור. לך תסביר לאנשים שאתה פגוע ראש. הרבה פעמים ברגע שהם שומעים פגיעת ראש, הם הולכים צעד אחורה, כי הם לא יודעים לקראת מה לצפות".
פרופ' וקיל מסביר כי קיים פער בין הציפייה של החברה, של המשפחה, או של האדם מעצמו. "הוא מסתכל ואומר, אני נראה סבבה. אני נראה בסדר. מה הבעיה איתי? ואז אנשים מתחילים לומר לו, אתה נהיית עצלן, הפכת בטלן, ולא מבינים שמרכז הבקרה נפגע".
במכון השיקום מוצא ברזילאי את מקומו בשדה האמנותי. "בכל העבודות שאתם רואים פה, אני מתנתק מעצמי והולך לעולם שלי. עולם פרטי שאף אחד לא רואה מלבדי", הוא אומר. "בבית למדתי משפט חשוב מילדות: כשאין לבן אדם למה לקום בבוקר, אז אין משמעות לחיים שלו".
"אנחנו מתייחסים לזה כאל מקום עבודה", אומר גם הפרופ' וקיל. "באים לפה בבוקר בשמונה, ועד אחת וחצי מצפים מהם לתפוקה בכל אחת מהסדנאות: בנגרייה, בקרמיקה, במשי, ובחדר העבודה. הם צריכים לתפקד, לעשות, לייצר".
לפנייה לכתב/ת 
"ברגע שהם שומעים פגיעת ראש, הם הולכים צעד אחורה". ברק ברזילאי
צילום: אורות
"לא מוותר על אף אחד". פרופ' וקיל
צילום: אורות
מומלצים
