"השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר

לילה. איך כל הדברים הנוראים קורים בלילות? קריאת שמע שעל המיטה עם הבן הקטן שלי, ואז צפצוף ווטסאפ מאחת החברות התל-אביביות שלי.

והמילים מכות בי

חולפים כמה ימים ואני מקבלת מייל עצוב מחברה טובה שלי, תמר קריגר ערמוני. נעמה הנקין ז"ל היא אחיינית שלה, מסתבר. "אנחנו שבורים", היא כותבת לי - ושולחת שיר שנעמה כתבה. "אני מדמיינת את השיר בקולך, ושולחת לך אותו אם תרצי יום אחד לעשות איתו משהו. אין כאן דרישה או בקשה, רק תראי אותו", כך היא חותמת את המייל.

ואני קוראת את השיר שוב ושוב ושוב, והמילים מכות בי:

הַשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם:

כַּסֵּה אוֹתִי

בִּשְׂמִיכָה שֶׁל שַׁלְוָה

כְּמוֹ שֶׁמְּכַסִּים יֶלֶד

בְּטֶרֶם הַלַּיִל

אני מתיישבת אל מול הפסנתר, והכל מתערבב לי בבטן: הפסוקים הנאמרים לפני השינה, נשימותיו של ילד, ירח כוכבים - ומנוחת עולם. והשיר הזה שנכתב במתיקות ילדית אוהבת, מקבל פתאום תפנית ומשמעות טראגית. ואני מנגנת אותו כמו שיר ערש מחבק, כמו תפילה שלוחשים לילד באוזן רגע לפני שהעניים נעצמות, וגם קצת כמו שיר פרידה ואמירת שלום.

ברגע הפרידה, הפסקת חשמל

יום השלושים לציון פטירתה מגיע, וביישוב נריה שבו התגוררו נעמה ומשפחתה, נערך ערב גדול לזכרה. אני מוזמנת להופיע בערב העצוב והמרגש הזה. לאולם נוהרות מאות נשים כדי לשיר, לשמוע ולספר על נעמה.

(באדיבות המשפחה)

בשביל אלה שלא יזכו לחבור ולחבק

אומרים שהנשמה יודעת כמה זמן יש לה בעולם, ונעמה ידעה. היא פשוט ידעה בחושיה שימיה קצובים, ובחייה הקצרים הספיקה כל כך הרבה: לכתוב, ליצור, ללמוד וללמד. לקרב לבבות ולהקריב עצמה.