שתף קטע נבחר

"השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר

"כסה אותי בשמיכה של שלווה, כמו שמכסים ילד בטרם הליל". את התפילה הזו כתבה נעמה הנקין. לאחר שנרצחה, פנתה משפחתה וביקשה שאלחין אותו. ואני מנגנת אותו כמו שיר ערש מחבק, וגם קצת כמו שיר פרידה. אומרים שהנשמה יודעת כמה זמן יש לה בעולם, ונעמה ידעה

 

 

לילה. איך כל הדברים הנוראים קורים בלילות? קריאת שמע שעל המיטה עם הבן הקטן שלי, ואז צפצוף ווטסאפ מאחת החברות התל-אביביות שלי.

 

- היי, את בסדר?

 

- אני בסדר, למה?

 

- גבר ואישה נרצחו בדרך לביתם עם ארבעת ילדיהם.

 

- מה? איפה? מתי? בעצם מה זה משנה, לעזאזל? חשבתי לעצמי, והוספתי שאלה - רועדת מפחד מהתשובה - ומה עם הילדים?

 

"הילדים... הם נשארו בחיים", השיבה לי. שתקנו שתינו, מן שתיקה כזאת דוממת ושוממת. שילוב של מועקה גדולה עם הקלה קטנה בצידה - כי הם חיים, ארבעת המתוקים. אבל איך בדיוק חיים בלי אמא ואבא? ועוד לאחר שראו אותם נרצחים לנגד עיניהם?

 

והמילים מכות בי

חולפים כמה ימים ואני מקבלת מייל עצוב מחברה טובה שלי, תמר קריגר ערמוני. נעמה הנקין ז"ל היא אחיינית שלה, מסתבר. "אנחנו שבורים", היא כותבת לי - ושולחת שיר שנעמה כתבה. "אני מדמיינת את השיר בקולך, ושולחת לך אותו אם תרצי יום אחד לעשות איתו משהו. אין כאן דרישה או בקשה, רק תראי אותו", כך היא חותמת את המייל.

 

ואני קוראת את השיר שוב ושוב ושוב, והמילים מכות בי:

 

הַשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם:

כַּסֵּה אוֹתִי

בִּשְׂמִיכָה שֶׁל שַׁלְוָה

כְּמוֹ שֶׁמְּכַסִּים יֶלֶד

בְּטֶרֶם הַלַּיִל

  

אני מתיישבת אל מול הפסנתר, והכל מתערבב לי בבטן: הפסוקים הנאמרים לפני השינה, נשימותיו של ילד, ירח כוכבים - ומנוחת עולם. והשיר הזה שנכתב במתיקות ילדית אוהבת, מקבל פתאום תפנית ומשמעות טראגית. ואני מנגנת אותו כמו שיר ערש מחבק, כמו תפילה שלוחשים לילד באוזן רגע לפני שהעניים נעצמות, וגם קצת כמו שיר פרידה ואמירת שלום.

 

ברגע הפרידה, הפסקת חשמל

יום השלושים לציון פטירתה מגיע, וביישוב נריה שבו התגוררו נעמה ומשפחתה, נערך ערב גדול לזכרה. אני מוזמנת להופיע בערב העצוב והמרגש הזה. לאולם נוהרות מאות נשים כדי לשיר, לשמוע ולספר על נעמה.

 

 (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
(באדיבות המשפחה)

 

חברות, בנות משפחה ושכנות עולות בזו אחר זו לבמה, לספר על נעמה. שחקניות תיאטרון "פפריקה" רוקמות בכישרון רב וברגש מדויק את סיפור חייה. ואז, כשהן מגיעות לרגע שבו נעמה נפרדת לשלום - הפסקת חשמל.

 

אולם גדוש מפה לפה ללא תאורה וללא חשמל, גשם שוטף בחוץ - ורק הטלפונים מהבהבים בחשיכה. אני לוקחת את הגיטרה, קרן גולן לצידי בחליל - ואנחנו שרות לנעמה על נעמה, ואיתנו כל הקהל. שירה טהורה, צלולה שבוקעת שערי שמיים. עד שמגיעה הרבנית ימימה מזרחי, ואומרת לנו גבירותיי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ומרביצה בנו את תורתה-אמנותה.

 

ובערב הזה, אחרי כל הסיפורים והשירים, כשזרם החשמל כבר מזמן לא איתנו - אני שרה לראשונה את השיר "השכיבני לשלום", והרבנית ימימה וכל הנשים באולם מתפללות את המילים, את הפרידה והשלום.

 

בשביל אלה שלא יזכו לחבור ולחבק

אומרים שהנשמה יודעת כמה זמן יש לה בעולם, ונעמה ידעה. היא פשוט ידעה בחושיה שימיה קצובים, ובחייה הקצרים הספיקה כל כך הרבה: לכתוב, ליצור, ללמוד וללמד. לקרב לבבות ולהקריב עצמה.

 

נעמה הספיקה להינשא לרב איתם הנקין, רעים אהובים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, ולהביא ארבעה ילדים לעולם, והם גדלים וממלאים את ביתם וליבם של סבא וסבתא.

 

לילה. אני שרה שיר ערש לילדי הקטן ומחבקת אותו חזק-חזק בשבילי, בשבילו, בשביל כל אלה שלא יזכו לחבוק ולחבק. יהי זכרה וזכר כל הנופלים ברוך.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נעמה הנקין ז"ל
צילום: עדי אורני
ליאת יצחקי
צילום: עדי אורני
מומלצים