אם יכולת זוגית היא גנטית, אז אין לי את הגן

זה היה רגע מרגש מאוד עבורי. עמדתי שם, מביטה על החופה, וראיתי את ימית לבושה בלבן כשפניה קורנות מרוב אושר. הרגע הזה המחיש לי בפעם המי יודע כמה את נפלאות השינוי שאפשר לחולל במסלול חיינו. רק לפני שנתיים פגשתי את ימית לראשונה, ואני זוכרת את הפגישה בבירור: ימית הגיע אליי בבוקר יום שישי, כל הדרך ממושב ליד רחובות. את הדרך הזאת היא עשתה בדבקות במשך תקופה.

היום היא בת 41, אבל אז הייתה בת 39, וכבר בפגישתנו הראשונה סיפרה שמעולם לא הייתה לה באמת זוגיות. כן היו לה מערכות יחסים קצרות ולא מחייבות, אבל היא מעולם לא באמת גרה עם מישהו או אפילו יצאה עם בחור שהחשיב אותה כבת הזוג שלו. אני זוכרת אותה אומרת לי את המשפט שאני שומעת כל כך הרבה פעמים בוורסיות שונות - "אולי אין לי את הגן הזה שיש לאנשים שפשוט מצליחים להיות בזוגיות ולהתחתן".

ימית לא הבינה למה לכולם זה מצליח, למה זוגיות פשוט לא נדבקת אליה. והיא לא היחידה, לפחות לא יוצאת דופן, כפי שחשבה באותה העת. אני זוכרת גם את עצמי כרווקה, מתלבטת ומתחבטת בשאלה למה לעזאזל זה לא מצליח לי. המחקר האישי שלי והדרך שבחרתי בה, הביאו אותי לתשובה אחת - זוגיות זה לא גנטי! זה לא סתם חוסר מזל וזה לא סתם לא קורה, יש לכך כמה סיבות, ולכל אחד ואחת יש את הקובייה ההונגרית שלו או שלה כדי לפרק ולהרכיב מחדש, עד שכל הצבעים יסתדרו להם במקשה אחת.

הקובייה של ימית

אצל ימית, הקובייה של חוסר ההצלחה במישור הזוגי החלה להתבלבל בצבעים כבר מגיל צעיר. כמו הרבה מתבגרות, גם ימית חשבה על עצמה שהיא שמנה מדי ולא ממש אטרקטיבית. כל מי שהתעניינה בו לא היה בעניין שלה, או יותר נכון - לא הייתה לו אפילו ההזדמנות לומר לה לא, כי היא מלכתחילה אפילו לא ניסתה להתקרב אליו. ככל שחלפו השנים ומסביבה כבר לכולם (או לפחות, כך האמינה) היה כבר סוג של ניסיון זוגי, החלה להתקבע בה המחשבה שהיא פשוט לא טובה בזה, עד שעם חלוף השנים ותחזוק סטטוס הרווקות, התהייה הפכה לאמונה שכנראה "היא לא מספיק טובה, נקודה".

אמונה זו המשיכה והגשימה את עצמה, כטבען של אמונות. הניסיונות של ימית להכיר מישהו ולהצליח לחצות את הגשר הזה ולסמן וי, רק הולידו עוד כישלונות כואבים שהביאו אותה לעיתים לעצור לפרקי זמן ממושכים, ופשוט לצאת מהמגרש אל הספסל ולתת לעצמה זמן התאוששות. משהו בזמנים הללו גילה לה שהיא גם די נהנית להיות לבד. יש לה את הפינה שלה בעולם הזה, "הממלכה שלי" כפי שכינתה אותה, ובה הכל מונח בדיוק כפי שהיא רוצה. ועדיין, הכמיהה לחבר ומשפחה הדהדה בה ומשהו הרגיש מאוד לא שלם, ויותר מזה - משהו הרגיש דפוק.

התרגלתי ללבד שלי, לממלכה שבניתי, אבל גם בא לי חבר(צילום: Shutterstock)

לסדר את הצבעים מחדש

מפגישה לפגישה, ימית פינתה מקום בעצמה לאפשרות שמישהו באמת יראה אותה - את כול חלקיה היפים ואת אלו שפחות. היא השלימה עם אותה ילדה שמעולם לא ראתה את עצמה כשווה, והבינה שאין באמת סיכוי שמשהו יקרה אם היא תמשיך לוותר על מי שהיא רק כדי שהבחור התורן לא יעזוב וילך.

נקודת המוצא של ההרגל להיות לבד גרמה לה באמת להיות אמיצה, ולמצוא מחדש את הקול הפנימי והאמונה במי שהיא. ההבנות הללו רקמו עור וגידים, ובעיקר יצרו הרבה מאוד תקשורת כשפגשה לבסוף את רועי. הצבעים שנתנה מעצמה הם אלו שסידרו את הקובייה שלה מחדש, ואפשרו לחברות ולשותפות להירקם שלב אחר שלב.

ה"הפי אנד" של חופה וקידושין סידר גם לי משהו בפנים – כשראיתי את ימית שם, ברגע המרגש ההוא, הבנתי שאין דרך להיות באמת במערכת יחסים טובה אם אתה לא מספיק אמיץ כדי לגלות כל הזמן מחדש את הצבעים שלך בקובייה. להערכתי, המסע של ימית רק התחיל, אבל אני בטוחה שאחרי הדרך הארוכה שעברה עם עצמה, הסיכוי שלה להצליח בזוגיות גדול מתמיד.

הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות