שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פסטיבל אינטימדאנס משנה את חוקי המשחק

    האם השינויים באקלים הפוליטי והחברתי בישראל משנים גם את פני היצירה המקומית? אינטימדאנס, פסטיבל המחול השנתי של תיאטרון תמונע, מגיב למציאות פוליטית הולכת ומקצינה, ומזכיר: "גם כשאתה מתנגד למצב, אתה חלק ממה שקורה פה. אי אפשר לברוח"

    זה התחיל לפני כמעט שנה. תמונות הפליטים הסורים שמבקשים מקלט על חופי אירופה, הכו גלים. כשאירופה הליברלית, שפתחה את שעריה, שינתה את חוקי המשחק וחשפה את פניה הפחות נאורים, בתיאטרון תמונע התחילו בדיוק לגבש רעיונות לקראת אינטימדאנס 2016. כדרכם של העושים במלאכת הרקמה העדינה של פסטיבל המחול, שהפך ב-16 שנותיו למראה מקום, המציאות הראתה להם את הדרך.

    אינטימדאנס, פלטפורמה בועטת ליצירות מחול אינטימיות, מציעה מדי שנה, וכך גם הפעם, התכנסות סביב תמה. נקודות מבט אינטימיות שונות על נושא, כך מאמינים בתמונע, יכולות להוות קרקע פורייה לשיח מעשיר. זה הוכיח את עצמו מתחילת הדרך ועושה הרושם שגם כעת יש לפסטיבל הזה לא רק מה להציע, אלא גם מה לומר. בשנים האחרונות, לצד הקיטוביות בחברה הישראלית וההקצנה בשיח הפוליטי וברחוב, הלכו ולבשו גם הנושאים בהם עוסק הפסטיבל גווני מחאה.

     

    "כשנקודת המוצא היא שאמנות צריכה להגיב למציאות, אי אפשר לחמוק ממחאה", אומר יאיר ורדי, אמן פרפורמנס, מעצב תאורה ומנהל אמנותי שותף של הפסטיבל שיצרה מייסדת תיאטרון תמונע, נאוה צוקרמן. "כבר במהותו אינטימדאנס הוא פסטיבל מחאה כיוון שהוקם מתוך רצון לתת במה שלא היתה פה למחול אינטימי, עצמאי קטן. אנחנו מאמינים בבחינה של המציאות דרך כלים אמנותיים וכשאתה מסתכל בלי למצמץ על המקום שבו אתה חי, זה מציף בעיות".

     

    מכונות של עוד. שינויים בעולם הדייטינג בקהילה הגאה (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    מכונות של עוד. שינויים בעולם הדייטינג בקהילה הגאה(צילום: גדי דגון)
     

    הבחירה בתמה "חוקי המשחק" עלתה מעצמה כמעט. "אנחנו מרגישים שחוקי המשחק הדמוקרטי משתנים. שהשפה ודרך החשיבה משתנים באופן קיצוני. אנחנו מנסים להבין מה זה אומר גם מבחינה אמנותית. הרצון הוא לעצור ולשאול: איך עושים אמנות במצב כזה? איזו אמנות יכולה או צריכה לצמוח מתוך זה? גם כשאתה מתנגד למצב, אתה חלק מזה. אי אפשר לברוח ככל שננסה להתנגד. זה יוצר מתח שחשוב לבדוק עד כמה אנחנו פועלים מתוכו. זה מציף שאלות חשובות על צנזורה עצמית, על צורך אולי בטרנספורמציה". ורדי מדבר בין היתר על פולין של שנות השמונים שנשטפה באמנות מופשטת. "כשאתה לא יכול להתבטא בחופשיות, אתה מוצא דרכים עוקפות", הוא אומר.

     

    צוקרמן, מצדה, מודה שהופתעה מההצעות שהתקבלו. "חיכינו לעבודות פוליטיות בהרבה. זה לא קרה. שאלתי את עצמי מדוע והמסקנה היחידה שהגעתי אליה, היא שהמציאות השתנתה בצורה כל כך, מהירה, קיצונית מטורפת ואלימה, שאנשים פשוט השתבללו אל תוך עצמם. זה לא מנהנתנות ופינוק אלא מתוך חוסר אונים וייאוש. כשחוקי המשחק נשברים והשיטה המוכרת קורסת, הפערים שנפערים הם בשחור ולבן. זה שורט את הנפש. יצאנו מתוך הפליטים והעקורים שם אל הפערים, השיסוי, הגזענות, חוסר הסובלנות שפה. הכל עטוף יפה בליברליזם, ערכיות, שאיפות לעולם נאור וצודק יותר, אבל הרגליים נטועות עמוק בתוך פנטיזם", אומרת צוקרמן. גם טל יחס, שהצטרפה בשנה שעברה לצוות הניהול האמנותי מדברת על הטלטלה שעוברת החברה הישראלית ורוחות השינוי שמשתוללות מסביב. "בישראל המשמעות של מושגי יסוד כמו דמוקרטיה, זכויות אזרח, שוויון בפני החוק וערכים כמו חיי אדם וחופש הביטוי, משתנה. הנרטיבים ההיסטוריים והאזרחיים משוכתבים בספרי הלימוד ומייצרים סדר ערכי חדש לדורות הבאים. תוך כך, הטעם התרבותי והקולקטיבי מתעצב מחדש גם הוא כשכל תוכן נעטף ברטוריקה ואומדנים של שיווק ומכירות כדי לעודד צרכנות קומפולסיבית - הגלולה היחידה הבטוחה נגד דיכאון".

     

    מהדורת הפסטיבל הנוכחית מגיבה לא רק להצעות ממשלתיות לשינויי חקיקה שצצו לאחרונה כמו פטריות אחר הגשם אלא גם לתמורות ושינויים בחברה הישראלית ובכלל. 11 העבודות שנבחרו מתוך עשרות פרויקטים שהוגשו עוסקות בשאלות הקשורות במגדר, גזע, לאומיות, טכנולוגיה חדשה, רפואה, אקולוגיה וצרכנות. כך למשל יציגו צמד היוצרים, ג'ואל בריי ועודד רונן, את "מכונות של עוד", יצירה שעוסקת בקשר שבין קפיטליזם, קונפורמיזם, תשוקה מינית וכמיהה לזוגיות דרך התמקדות באפליקציות להכרויות בקהילה ההומואית. "אתה לכאורה חלק מקהילה אבל בפועל מוצא את עצמך במין שוק שבו אתה בו זמנית המוכר, הקונה והמוצר.

     

    "לא עלינו". הפוליטיקה פינתה מקומה לפרטי מתוך יאוש (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    "לא עלינו". הפוליטיקה פינתה מקומה לפרטי מתוך יאוש(צילום: גדי דגון)
     

    שיחה עם אחד מוחלפת בסחר עם רבים בו זמנית. אתה הופך לריבוע קטן שמייצג גיל, גודל שריר והצלחה שעל פיהם אתה נמדד וממוקם בסולם ההיררכי. השאלה שעולה היא האם בעולם שמתנהל במערכת ממוחשבת קרה ומנוכרת, נוכל להסיר את המגנים כשנפגש באפשרות לאינטימיות", שואלים השניים.

     

    עבודת מיצג שתתקיים בחלל הבר של תמונע היא "כל ההליכונים מיואשים", של ניר סגל, אמן פלסטי שמציג לראשונה במסגרת זו. במרכז החלל יוצבו שמונה הליכוני כושר במעגל ועליהן דמויות שרצות ולא הולכות לשום מקום ידברו על העתיד. "זו עבודה שמבקשת לייצר לעצמה חוקים חדשים ולנסח דרכי שיחה חדשות תוך כדי ריצה", אומר ורדי: "זו למעשה הזמנה לשיח בתנאים תנועתיים מוגדרים שמעלה גם שאלות לגבי הקשר בין תנועה למחשבה".

     

    לצד יוצרים ותיקים שפלסו את דרכם בתחום המחול והפרפורמנס בישראל ישנם בפסטיבל גם שמות חדשים לחלוטין כמו מעין כהן מרציאנו, שתציג את "מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות", יצירה שבמרכזה הקונפליקטים שמתקיימים ביוצרת כבת הדור השלישי לעליה המזרחית ואלות על זהות ומנגנונים חברתיים שמעצבים אותה.

     

    יוצרים נוספים שישתתפו השנה בפסטיבל הם: תמי ורונן יצחקי עם "שלא להרבות בדברים"; עדילי ליברמן עם "מופעי ההיסטריה"; "הצפה" של ניבי אלרואי ואלה רוטשילד; "לא עלינו" של נעה מרק עפר ודנה רוטנברג; "Here Comes The Hit" של דרור ליברמן וקזיויו שיונוירי; "הכל טוב" של רותם תש"ח; "מחקר זמן-גוף" של דניאל לנדאו והופעת אורח של צמד היוצרים יוסי ברג ועודד גרף עם העבודה "Come Jump With Me", שמציפה דימויים מההיסטוריה הקולקטיבית והאישית ובוחנת את הרלוונטיות והמשמעות של עשיית אמנות בישראל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    כל ההליכונים מיואשים. רצים לשומקום
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים