שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פעם מדינת ישראל היתה אני"
    יותר מ- 30 שנה שנאוה צוקרמן עושה תאטרון שאומר את הכל בפנים. אבל עכשיו היא הולכת צעד קדימה, עם אחד הטקסטים הקשים לבימוי זה שבועט בערכים, יוצא נגד שלטון מדכא ותיאטרון מנוון. "התרבות הישראלית קורסת פנימה, כמו המקום", היא מסבירה בראיון רואה שחורות

    שבעה עמודים. זה כל הטקסט שכתב היינר מולר כפסיפס אסוציאציות על חורבות המוסר של אירופה אחרי המלחמה הגדולה עמוק בתוך העידן הקומוניסטי. "Hamlet Machine" של מולר, מגדולי המחזאים של המאה ה-20', מקיא את קרביו על הדף בטקסט מכונן, מפורק וכאוטי. הוא יוצא נגד שלטון דכאני, נגד אינטליגנציה שבגדה בערכי המוסר, נגד תפיסות עולם שוביניסטיות, נגד תיאטרון מנוון, נגד סטגנציה מחשבתית, יורה לכל הכיוונים, משפריץ על הדף מונולוגים צפופים, תלושים ממסגרת עלילתית ומשובצים באינספור אזכורים ליצירות מופת ולאירועים היסטוריים.

     

    "המלט מאשין", תאטרון תמונע

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כמעט בלתי אפשרי לביים את המחזה-לא-מחזה הזה, שנאסר להצגה בגרמניה בימי חייו ומופק לעתים נדירות. כמו שכתב הבמאי והמחזאי האמריקני, טוני קושנר: "מה שמכה בך באופן מיידי ויותר מהכל בטקסט של מולר, זה שכאילו נכתב במכוון כדי למנוע את מימושו". קושנר התכוון לחופש המשכר והמדאיג שמאפשר המחזה, שבנוי כקרעי מחשבה, שברי דימויים, רסיסי תודעה. ביצירותיו של מולר, יותר מבכל גוף יצירה דרמטי אחר, שאלת המפתח אינה "איך" לעשות את זה, אלא "למה" לעשות את זה. ההקשרים ההיסטוריים, התפישות הפוליטיות והדמיון, שייצוק הבמאי לתוך המסגרת הדרמטורגית, הם המנוע שיפעיל או יכבה את המכונה הזו.

    צוקרמן. מייצרת מפגש (צילום: גדי דגון)
    צוקרמן. מייצרת מפגש(צילום: גדי דגון)
     

    את משימת ההתאבדות הזו לקחה על עצמה הבימאית נאוה צוקרמן, שיצרה אירוע תיאטראלי מרשים ומטלטל, חסר תקדים בהיקפו, שמשתלט כמעט על כל חללי תיאטרון תמונע. "זה טקסט שמשאיר אותך פעור וכובש בבוטות שלו. לא בגסות, אלא בישירות. אני מעריכה את הצעקה הפנימית, את היושר ואת הכתיבה. מולר כועס, צועק, גומר, משפריץ נפש ורגש ועוזב אותך להתמודד עם סימני השאלה. הוא כאילו אומר: 'אני את שלי עשיתי, עכשיו לך תשבור אתה את הראש'", אומרת צוקרמן.

     

    שנה היא שברה את הראש. אחת לשבוע נפגשה עם השחקן גיל אלון וכמו בחברותא ניסו לפרש את המילים הכתובות. משפט אחרי משפט, פסקה אחרי פסקה, כמו כתב חידה. "הייתי חייבת להבין את השפה של הדבר הזה. למצוא את החיים בתוך כתב החידה. להבין את לב היחיד שחברה, משטר, אווירה, מצופפים אותו לפינה עד כדי כך, שהוא לא יכול לנשום", היא אומרת.

    עכשיו לך תשבור ת'ראש! (צילום: גדי דגון)
    עכשיו לך תשבור ת'ראש!(צילום: גדי דגון)
     

    יותר משלושים שנה היא עושה תיאטרון, חוקרת את החיה הזו שנקראת במה, מחטטת בנבכי הנפש של עצמה, של להקת השחקנים שהולכת איתה, של דמויות כתובות או כאלה שנכתבו תוך כדי עבודה, ובכל זאת אם תשאלו את צוקרמן, תיאטרון הוא עדיין חידה לא פתורה עבורה. "טקסט. חלל. בימוי. הכל שם אבל בסוף של הסוף, תיאטרון הוא פגישה. אנשים מול אנשים. קשר שנוצר מתוך שיתוף. לא מעניין אותי פירוטכניקה או טכניקה, אני רוצה להיפגש. אני מחפשת את נקודת החיבור וזה רעב שלא נגמר".

     

    יותר מהצגה, "Hamlet Machine" הוא אירוע תיאטרוני: יש דמות ויש את השחקן שמביט על תפקידו מהצד, תיאטרון בתוך תיאטרון, שבירת מחיצות ושותפות בין במה ואולם. באופן כללי מחזות בנויים היטב הם לא כוס התה שלה. היא אוהבת לפרק למילים את הצורה ולהרכיב מחדש בדרכה. "אני לא צריכה מחזה בשביל לעשות תיאטרון. מספיק טקסט שבו אני מרגישה את הקרביים של היוצר ואת הלב הפועם. משיר אני אעשה אירוע אם הוא נוגע בי ואם אני מוצאת בו כתיבה מדויקת".

    עינת ויצמן בתפקיד אופליה. "היא הגיבורה האמיתית" (צילום: גדי דגון)
    עינת ויצמן בתפקיד אופליה. "היא הגיבורה האמיתית"(צילום: גדי דגון)

    את חושבת שבדיאלוג של מולר עם שקספיר מקופלת התנצחות?

    "ברור. מולר מתאגרף עם העולם. הוא לקח פרה קדושה ומקיא עליה. זה המם אותי. זה טקסט חגיגה כי הוא מאפשר. מולר זורק אותך לכלבים, מקשה עליך ובאותה נשימה נותן רשות לעשות בו כשלך"

     

    אופליה שלך רחוקה מאד מזו של שקספיר. אישה חזקה שלא תיתן לגבר לשבור אותה. קצת את?

    "הם כולם קצת אני. כל אחת מהן היא חלק ממני ואני מגנה עליהן. אני רואה את החולשה, את אי היכולת. גם את אופליה אנחנו פוגשים בתוך מצב של פצע. זה לא רגע הרואי, אבל המקומות האלה של כאב ודימום, אני מכירה אותם מהחיים. הם בשחור ולבן. זה המקום שבו אתה בוחר בחיים או מוותר". 

     

    אופליה אצל מולר בוחרת להתאבד ולא להירצח כדרך לשבירת המכניזם של הדיכוי, סמל לאישה עם קודים מוסריים שלא ניתנים לכיפוף. "זו היא הגיבורה האמיתית. למעשה המלט הוא הכי פחות גיבור. הוא הסערה, המחולל, זה שמעמיד כל אחת מהדמויות מול הבור של עצמה, אבל אתה מרגיש את הכעס של מולר על האוננות שלו".

    אופליה והורציוס. נפגשים לראשונה בתמונע (צילום: גדי דגון)
    אופליה והורציוס. נפגשים לראשונה בתמונע(צילום: גדי דגון)
     

    ההתרסה והחוצפה של מולר, יותר מכל, משכו אותה אל רשת הקורים שטווה. "תחשבי על זה, בגרמניה של אז, עמוק בתוך הקומוניזם, כשתבניות מכתיבות את החיים, מולר לקח חופש להקיא את עצמו דרך טקסט שמשתווה לתנ"ך. אף אחד לא עשה את זה קודם. אף אחד לא העז לגעת בשקספיר. יש לי כבוד אדיר לטקסט שלא כתבתי. הבמה יכולה להשתולל, אבל בטקסט אני לא נוגעת. ואני מתה לגעת. מולר סימן לי: 'עופי עם זה!'.

    קיבלתי ממנו רשות שלא לעדן, לא לעזור או להקל על העיכול ולא מתוך התגרות אלא כי אפשר יותר לעגל פינות. אני מזדהה לחלוטין עם המקום שממנו כתב".

     

    צוקרמן מדברת על הגלים התת קרקעיים שמניעים את הטקסט ועל המטען שאיתו מגיע המחזאי אל שולחן הכתיבה. "מה שהוא סוחב, מה שאני קוראת בו, זה את ההתנפצות האדירה של התום, איבוד תחושת השייכות למקום שאתה אוהב, קרע נוראי, נקודת שבר. משם החיבור. מולר מדבר על ערכים מוחלטים שאבדו: אין אבא. אין אמא. אין משפחה. אין מדינה. אין מקום. אין אהבה. אין יושר. הוא נכנס לתוך הגוף של עצמו כי בחוץ לא נשאר כלום. הוא לא רוצה יותר כלום - לא לאהוב, לא לשנוא, לא להרוג. רק להיות מכונה שמתפקדת כדי לא להתפוצץ. יש פה אינדיבידואל, בן אדם יצרי ורגשי ששואף ליושר ומחזיק בסט של ערכים מוחלטים אבל מתקיים בתוך ציוויליזציה שאוכלת את עצמה. הוא לא רוצה יותר. אני מזדהה עם זה. גם אני חיה את השבר. שנים. פעם הייתי גאה במקום הזה. פעם מדינת ישראל היתה אני".

     

    את מתביישת?

    "כן. אני מתביישת. תעזבי את הפוליטיקה, שם הגסות ברורה, אבל תראי מה קורה פה בין אדם לאדם. הורגים פה בידיים עובד זר כי חושבים שהוא ערבי וזה, הרי, מותר. עם אתיופים הם מתאפקים, אבל אם ישולח הרסן, בשנייה זה קורה. אנחנו בחוות החיות. אנחנו במחלה והיא מתמשכת. המקום הזה חולה ואנחנו על הקצה. יש פה עוני מול עושר ואני מדברת על תרבות. עושר תרבותי מוכר כרטיסים ב-45 שקלים. עוני תרבותי בהרבה יותר. זה פרדוקס מטורף. הכל נהיה יותר ויותר קיצוני".

     

    למה את לא מרימה ידיים?

    "אני ארים ידיים על גופתי המתה. אני מקווה שיהיה לי הכוח לא להישחק, אבל אין מצב שאני מרימה ידיים. לא מסכים לי, זה נכון, הכל מתנקז לזה שאני לא רוצה ככה. אני לא רוצה להתרגל לא לשחיקה ולא לגסות. אני לא רוצה ללכת מפה וכל יום שעובר אני שואלת את עצמי אם להחזיק את הנר ברוח או להציל את הנשמה מהסופה. לפעמים זה פתטי הדון קישוטיות הזו, אבל זו הלהבה הקטנה שנותנת לי סיבה לחיות וזה אומר לא רק לדאוג לביתי, אלא להמשיך לתפקד כחלק מסביבה. זו האחריות שגומרת אותי לאט".

     

    כל כמה שנים היא אומרת: 'די. אין לי כוח יותר למלחמה הזו. גמרתי עם כל זה'. כל כמה שנים היא יודעת שאי אפשר באמת. "אני מתבוננת על מה שקורה בכל הפרמטרים ובסופו של יום אנחנו חיים בעידן מזפזפ. אני לא מדברת על איכות אלא על אחריות עמוקה לדבר הזה שנקרא תרבות, אמנות, יצירה. הם כולם יודעים לשיר ולרקוד מצוין. יופי של ברודווי עושים לנו. כולם מלחינים מעולים ובאמת שיש פה מלא כשרון, אבל המטען שהם מביאים הוא ברמת הזפזופ. קליפי, מהיר, נטול התחייבות לדרך יצירתית. יצירה נושאת איתה מטען היסטורי. זו המהות. במשך שנים כששאלו אותי איך אני מגדירה את התרבות הישראלית, אמרתי שאין לי מושג כי היא צעירה, בהתהוות. היום אני חושבת שהיא קורסת פנימה. כמו המקום. אמנות היא שיקוף הדברים".

     

    התיאטרון הממוסד בישראל משקף את המציאות?

    "התיאטרון הממוסד סובל ממגלומניה שהרחיקה אותו מעצם העניין. נקודת המוצא היתה כנה אבל אז הם נכנעו לנוחות, הרימו ידיים, ויתרו".

     

    השוליים מגדירים את המרכז?

    "תמיד. רק שהיום המרכז והשוליים מדולדלים ואני לא מסכימה לזה אז אני עושה Hamlet Machine. יש הרבה כישרונות, אבל אין אחריות או דרך. מראש הכוונה לכבוש ולהבריק לרגע. אני רואה אותם עסוקים בתחת של עצמם, מנופחים מאגו, עפים על עצמם, מקשקשים בקומקום, משקרים לעצמם. אין שום רצון לחקור באמת. יש מעטים שהאש שלהם חזקה ואמיתית. אנחנו מוקפים בשקרנים שמשתמשים באמנות כדי לכבוש. הם הכיבוש של האמנות"

     

    אינספור יוצרים עצמאיים, במחול ובתיאטרון, החלו בתמונע את צעדיהם הראשונים. צוקרמן ליוותה אמנותית את מרבית העושים במלאכה והייאוש כבד. "אין דור המשך", היא זורקת פצצה לחלל: "יש סגנון של תקופה. יש את אלה שבועטים בהתחלה בחן אבל אתה לא מרגיש את הקרביים, לא באמת. הם לא מחדשים כלום. הם 'ממחזרים'. אני רואה אנשים שאורזים את הצעקה יפה. אלו פני המציאות – אריזות ועטיפות".

     

    אולי הם לא אשמים. אולי זה העידן הקפיטליסטי שבו תרבות השוק זו הדת המרכזית. תמונע יכולה היתה להיות רק סביבי אבל זה החיפוש הזה אחרי הדבר האמיתי שמעניין אותי. אני מזהה את הניצוץ בשנייה. אחרי זה יכולה לבוא האכזבה מכך שלא היה להם את הכוחות לסחוב את האמת על הגב. זה מצער אבל מה שאנחנו רואים היום על הבמות זה בעיקר דוגמנות. יש להם את שולחן הספרים הנכונים, הם יודעים מה צריך להגיד, הם עושים יפה אבל לא נשאר מזה כלום. בסוף אמנות היא חוויה. המשהו הזה שמעבר לשחקנים נהדרים ותפאורה יפה.
    אנחנו חיים בעולם דעתני שבו כולם יודעים הכל, מדברים נהדר על הכל, יודעים מה השטיק שיעבוד. אבל מה נשאר מכל זה? מירי רגב.

     

    מה זאת אומרת?

    "זה בסדר אם לא קראת את צ'כוב, אבל להפוך את זה לדגל? לדבר בשפה אחת ולבטל את כל השאר? אני לא מצפה שכל העולם ידבר בשפתי. אני יודעת שבתוך העשייה הזו יש בדידות נוראה, אבל מה יותר מהרגע הזה שבו אתה פוגש מישהו שמדבר בשפה זרה והיא נוגעת בך במקומות של נפש וגורמת לך לומר: 'אני רוצה ללמוד'? זה מכוון חיים שלמים. אין לי יותר מפגשים מהסוג הזה והתרגלתי. אני לא רוצה להתרגל".

     

    את מדברת את הזמן

    "תמיד. כל העבודות שלי מחוברות לחיים. מה שהכי בולט לי זה שכמה שאני רוצה לגעת ביופי ובאנושי, באה המציאות פה וקוטעת לי את זה".

     

    את בעצם לוחמת חופש

    "זה נכון. החיים הם מסגרות והיצירה זה אלתור בתוך מגבלה. אמן יוצר מפערים בין נפשו לבין המסגרת וזה קונפליקט נצחי. אני רוצה חופש לא רק על במות אלא במהות. על הבמה אני יכולה לתקן לחזור אל המרחבים שאני סוחבת איתי, לפרוץ את המחשבה. אני יודעת שיש תבניות מסוימות שאנחנו לא יכולים לפרום אבל יש מול זה את העצמי והעצמאיות שלנו. אני לא אפסיק להיות הילדה שרואה את העץ גדל ואת השמים הפתוחים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""פעם מדינת ישראל היתה אני""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גרנט לואיס
    צוקרמן: זו האחריות שגומרת אותי לאט
    צילום: גרנט לואיס
    7 לילות
    מומלצים