שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה אמריקה צריכה 31 סוגים של מגדרים
    בזמן שבניו יורק הכירו השנה בזהויות מגדר חדשות, במדינות כמו צפון קרוליינה וטנסי אנשים על הקשת הטרנסית נלחמים ב"חוק השירותים", שעשוי לחייב אותם להיכנס לשירותי הגברים או הנשים בהתאם למין בו נולדו. בראיון ל-ynet מנסה ד"ר דיוויד קלינטון ווילס לשפוך אור על ההתערבות של אמריקה בהגדרה העצמית של האזרחים, ולתהות האם השלטון אמור בכלל להתערב בהחלטות הללו

     

    קצת על ג'נדר קוויריות

    קצת על ג'נדר קוויריות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מצעד הגאווה בניו-יורק התקיים השנה בסימן ההכרה רשמית של המדינה ב-31 זהויות מגדר חדשות. ההכרה מאפשרת הזדהות במסמכים רשמיים לא רק לגברים, נשים או אנשים טרנסים שביצעו שינויים בגופם כדי לשנות את מינם באופן מוחלט, אלא גם למי שמגדיר ומגדירה את זהותו בנקודות ביניים על הקשת המגדרית.

     

    מעבר למסמכים הרשמיים, האזרחים יזכו להגנה בחוק מפני אפליה, כך שבמקרה של אפליה במקום העבודה או בקבלת שירותים, המפלה צפוי לקנס של עד 250 אלף דולר. גורמים רשמיים בעירייה מוסרים כי המגדרים המוגנים בחוק אינם מוגבלים רק לאלו שברשימה, ותהיה אפשרות להזדהות תחת מגדרים נוספים.

     

    אך בעוד ניו-יורק חוגגת חופש מגדרי לכל, במדינות דרום ארצות הברית וביניהן צפון קרוליינה וטנסי, אנשים על הקשת הטרנסית נלחמים ב"חוק השירותים" שעשוי להגביל את התנועה שלהם במרחבים ציבוריים כמו שירותים או מלתחות, ולחייב אותם להיכנס לשירותי גברים או נשים בהתאם למין בו נולדו, תוך התעלמות מההגדרה העצמית שלהם.

     

    ד"ר דיוויד קלינטון ווילס, דוקטור לפילוסופיה ומרצה בחוג לתקשורת ומדיה ב-NYU, טוען שהדיון על "חוק השירותים" מתכתב עם הדיון הישן על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. "בעצם היו אז שירותים ללבנים בלבד", הוא מסביר. "לשחורים בכלל לא היו שירותים, וזה היה דיון גזעי על המרחב הציבורי. כעת הדיון הוא  דיון מגדרי, אך על אותו המרחב. באופן כללי, אני חושב שליציאה מהארון והסלבריטאיות של קייטלין ג'נר יש חלק גדול ביצירת הדיון הציבורי שמתנהל כעת, כי מצד אחד, יש קבלה חברתית שלה ומצד שני, היא כן מציפה את הנושא הזה של נוכחות ציבורית של אנשים טרנסים במרחב".

     

    אבל קייטלין ג'נר, גם בסדרה עליה וגם בתמונות פפראצי, מעולם לא נכנסה לשירותים ציבוריים.

    "כן, כי יש לה אמצעים והיא מפורסמת, יש לה בית משל עצמה, מקדש פרטי כמו לכל סלבריטאי. אבל למרות שקייטלין ג'נר כן מקבלת את הפרטיות הפריבילגית הזו, היא עדיין - כמו הרבה טרנסיות אחרות ובטח כמישהי שהיא דמות ציבורית - נדרשת להזדהות בצורה שמוגדרת כנשית. אני מתכוון שיש רצון של התקשורת והציבור לזהות את המגדר שלה בצורה מובהקת, ולמשטר את הנשיות שלה".

    הביאה את הדיון על אנשים טרנסים לפרונט. קייטלין ג'נר (צילום: AP) (צילום: AP)
    הביאה את הדיון על אנשים טרנסים לפרונט. קייטלין ג'נר(צילום: AP)
     

    "בכלל, עצם ההכרה הזו ב-31 מגדרים שונים, משרתת מאוד את מנגנון הזיהוי הזה. מה אם למשל לא תרצה להזדהות כאחד מ-31 המגדרים הללו? מה אם אתה מספר 32 או מספר 55? אמנם עיריית ניו-יורק כן הכריזה על נזילות כלשהי, אבל עצם החוק מפגין את הצורך להכניס אנשים לתוך קטגוריות ולזהות אותם. באותו הקשר, נושא השירותים יכול להפתר אם פשוט ינהיגו תא שירותים יחיד ולא ממוגדר, ולידו תאי שירותים ממוגדרים, למי שספציפית מעוניין להשתמש בהם".

     

    "אגב, אני מאמין שכל הדיון הזה של הכרה מצד אחד ומניעה מצד אחר, הוא שני צדדים של אותו מטבע. אני גם מבין שהמגדור הקפדני הזה הוא הדרך של החוק למצוא את עצמו בתוך הדיון המגדרי המתפתח. מצד שני, ראוי לתהות למה בכלל יש צורך שהחוק יתערב בנושאים מגדריים? למה לחוק או למשטר יש צורך להיכנס לחדר השינה שלך, לשירותים שלך ולגוף שלך. בין אם מדובר במרחב פרטי או במרחב ציבורי, למה עדיין יש לגופים הללו את האחיזה הזו על הפרט?"

     

    האמירה הכי נפוצה בנוגע לחוק השירותים מתייחסת לאנשים טרנסים דווקא בתור "הרע במיעוטו". אני מתכוונת לכך שהחשש של המתנגדים הוא מפתיחת פתח למתחזים שיתחזו למין או מגדר לא להם רק כדי לפלוש למרחבים, שעד לאותו הרגע לא הייתה להם זכות קיום בהם. נגיד, גברים שיתחזו לנשים כדי להיכנס לשירותי נשים ולתקוף אותן.

    "כן, אני חושב שהחשש כאן הוא בכלל סביב עד כמה מגדר יכול להיות מתעתע. שאנשים יוכלו להשתמש בו ככלי שמשטה באחרים, ככלי שמערער. אז הם מקשרים שוני מגדרי לסטיות כמו פדופיליה, אונס או מציצנות. אבל בצורה אירונית, בטח בהקשר הגברי – משתנות בשירותי גברים הן הכי אקט מציצני. אתה פשוט מציג את הפין שלך לראווה".

     

    "כאילו, אתה רוצה קצת פרטיות, אבל לא ב-100%. אתה רוצה את האחוז הזה שמשאיר אותך כפריט בתצוגה, ועל זה אף אחד לא אומר כלום. אנשים פוחדים מעצמם, הם מפחדים להיות כנים עם עצמם, בעוד הם מונעים ממי שהכי רוצה להיות כן עם עצמו ועם הזהות שלו - דהיינו מאנשים טרנסים, את החופש לנוע במרחב שהם שלמים איתו".

    שירותים לכל המגדרים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    שירותים לכל המגדרים(צילום: Shutterstock)
     

    אתה לא מתרכז קצת בנקודת המבט הגברית של הנושא? כי המתנגדים תמיד מדברים על הצורך להגן על הנשים והילדים מפני עושי רע.

    "כן, כי זה בסך הכל שיח גברי הטרוסקסואלי ונפוח שרירים, שכופה את ההגנה שלו על מי שלכאורה עומד בסכנה".

     

    מתי בעצם התחיל הדיון המגדרי-קווירי בארצות הברית?

    "השיח המגדרי תמיד היה שם, הוא עתיק ברמה כזו שאם מסתכלים ברשימת 31 המגדרים שלכאורה חדשים, מופיע שם המונח Two spirit, שהוא בכלל מונח אינדיאני הקיים עוד מטרום הכיבוש הלבן את אמריקה (או המונח Hijra שהוא מונח שמגדיר טרנסיות מזכר לנקבה במזרח אסיה, ספציפית בהודו – ש.צ'.ק)".

     

    "אבל אני חושב שמה שפתח את הדיון המגדרי ונתן אחר כך פתח לכל מה שאנחנו מתעסקים בו בשיחה הזו, הן ההשלכות של המצאת אמצעי המניעה וספציפית - הגלולה נגד הריון. ובכלל, כל מיני דרכים שונות של האישה לשלוט במיניות שלה ובגוף שלה בלי שהתוצאה של ההתעסקות הזו תהיה בהכרח הבאת ילדים לעולם, נגיד אמצעים כמו שתלי סיליקון. ההתעסקות הזו בגוף שלא למטרת הגברת הילודה, ערערה לגמרי את הסדר המגדרי ויצרה מצב ממש מעניין: מצב בו נשים יכולות להיות כוח חברתי יצרני כמו גברים, אבל גברים לעולם לא יוכלו להיות כוח חברתי-יצרני כמו נשים, כי הם לעולם לא יוכלו להביא ילדים לעולם".

    הפוליטיקה של המגדר. ד"ר דיוויד קלינטון ווילס (צילום: Shane Miller of "NYU Photo Bureau) (צילום: Shane Miller of
    הפוליטיקה של המגדר. ד"ר דיוויד קלינטון ווילס(צילום: Shane Miller of "NYU Photo Bureau)
     

    "בסופו של דבר, זה שיח טרנסי, כי הגוף הנקבי עובר שינוי והמשמעות שלו מופקעת ממנו,  ומהערעור הזה נפתח שיח מגדרי שלם על המשמעות של להיות זכר או נקבה, גבר או אישה וגם בין לבין. זה גם שיח קפיטליסטי מאוד וגם שיח מאוד פוסט-מלחמתי, כי נשים בתקופת מלחמות העולם התגלו ככוח יצרני, ואז בתום המלחמה התחילה הנהירה חזרה לערכים המסורתיים של משפחה, בעיקר כדי להתרבות ולפצות על מי שאבד במלחמה. לכן גם הייתה תעמולה אנטי הומו-לסבית מאוד בוטה בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השניה".

     

    "זה גם מסביר את הרגישות העצומה בארצות הברית סביב הנושא של הפלות. הרצון של הממשל והחוק לשלוט בגופה של האישה, להשאיר אותו תחת הגדרות מסוימות. זה הרי לא רק סביב הנושא של העובר, מדובר במדינה שמתערבת לאישה בהחלטות הכי אישיות של הגוף שלה. הם ממש מנסים לשלוט בתפקודים המגדריים".

     

    הזכרת שיח טרנסי, וזה מזכיר לי את עניין הפרפורמנס, המשחק של כולם. כולנו קצת טרנסים מעצם היותנו.

    "לגמרי. יש שיטענו שכל אחד הוא טרנס במידה מסוימת, כי כולנו בעצם מתפקדים החוצה איזושהי התנהגות שמצפים מאיתנו להיות מותאמים לה. זה גם פרפורמנס, פשוט זכרים מנסים להיות גבריים יותר ונקבות נשיות יותר. אבל הדברים האלה מאוד נזילים, והדיון הזה של ריבוי הזהויות כאילו מצביע תמידית על הבדלים בין אנשים, אבל מתעלם מכך שכולנו, לא משנה מה מגדר או ההעדפה שלנו, תמיד מחפשים בתוך עצמנו, לנצח מנסים להבין מה אנחנו עושים עם הגוף שלנו ומה המשמעות שלו. מצד שני, מה שמעניין זה שגם אם את מסתכלת על ההגדרות ברשימה – הן תמיד מתכתבות עם הבינאריות של גברי או נשי, מתוך קבלה, דחייה או ערבוב של שתי הנחות היסוד הללו".

    "ההגדרות תמיד מתכתבות עם הגברי או הנשי". תחרות מיס טרנס לישראל (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    "ההגדרות תמיד מתכתבות עם הגברי או הנשי". תחרות מיס טרנס לישראל(צילום: מוטי קמחי)
     

    בעצם החברה קצת מפחדת לעזוב את המעקה ולשחות לאיזה שטח לא מוגדר?

    "כן, הכל זז מאחד לאחר, או משלב את זה או אחר, או עוצמה משתנה של זה או אחר. יש שם אולי רק שתי הגדרות שאומרות מפורשות שהן מכופפות את המגדר - Gender bender ו-Gender queer. זה מעניין, כי בקורס שאני מלמד, אני רואה כמה מהסטודנטים שלי עסוקים בניסיון לשבור את הדיכוטומיות האלה כל הזמן, ובצורה הרבה יותר פתוחה והרבה יותר אינטנסיבית ממה שאני עשיתי בצעירותי. בסך הכל יש בינינו, נגיד, 10 שנים הפרש והן מאוד משמעותיות במובן הזה. לכן גם ההסתכלות שלי על איך אפשר לשבור את הגבולות המגדריים הפכה יותר משוכללת בשנים האחרונות".

     

    מה אתה חושב שקרה בעשור האחרון שאפשר את השיח החדש הזה?

    "ללא ספק, האינטרנט: המדיה החברתית, התקשורת הסלולארית, מחשבים בכלל ומחשבים ניידים בפרט וכמובן - הנגישות למצלמות. כל אלו מאפשרים לא רק חופש של קבלת מידע אלא גם חופש של יצירת מידע. אנשים קווירים או טרנסים יוצרים את המדיה שלהם ואת מקורות הידע שלהם בעצמם, מפיצים אותם, תורמים ותורמות אלו לאלו בלי תיווך של המדיה המסורתית. אלו אמצעי תקשורת שגם מקרבים את הפריפריה הגיאוגרפית למרכז, בכל מקום על כדור הארץ".

     

    "כשסיימתי את התיכון בשנת 2000, אנשים התחילו רק אז לרכוש טלפונים סלולאריים. 16 שנה אחר כך, לכל אדם כמעט יש טלפון סלולארי, שהוא מכשיר תקשורת די מורכב, ברמת האפשרויות שהוא מעניק. נער או נערה שיש להם לבטים מגדריים לא חייבים לעמוד עכשיו מול המשפחה או החברה כפרטים חסרי ידע ופגיעים, הם מקבלים מידע בלי לצאת מהחדר וכשהם יוצאים לעולם, הם יוצאים מגובשים וחזקים יותר, עם יותר כלים להתמודדות".

     

    "גם באינטרנט עצמו חלה התפתחות מאוד מעניינת של התפיסה של הפרט ושל פרטיות. אם חושבים על זה, כשהתחיל השימוש ההמוני באינטרנט בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים, כולם פעלו תחת מעטה של אנונימיות. היו כינויים בפורומים ובלוגים שאף אחד לא היה בטוח מי באמת כותב מה, אבל עם הכניסה של רשתות חברתיות כמו פייסבוק וההתעקשות שלה לאישור תמידי של זהות המשתמש, המרחב הזה בעצם הפקיע ממך את האנונימיות והכריח אותך להגדיר את עצמך - גם מגדרית, גם מבחינת מערכות היחסים שלך וגם מבחינת שלבים שאתה עובר בחיים".

     

    "כל אפליקציה או פלטפורמה שאנחנו מתקשרים איתה באמצעות פייסבוק הופכת לחלק מהמארג הזה, של זיהוי הפרט והתיוג שלו. זה דיון מתמשך על זכויות הפרט לפרטיות אל מול הרצון לשמור על הגולשים מפני גורמים עוינים. בעצם נוצרה תרבות של חשיפה עצמית מאוד בוטה וגם של מעקב אחריה. כי המדיה החברתית משתפת פעולה עם רשויות וגורמי שלטון ברחבי העולם".

    "בעצם נוצרה תרבות של חשיפה עצמית בוטה ושל מעקב אחריה". פייסבוק ()
    "בעצם נוצרה תרבות של חשיפה עצמית בוטה ושל מעקב אחריה". פייסבוק
     

    לפי החוק החדש, אסורה האפליה נגד מגדרי הביניים בניו-יורק וסופה בקנס. מצד שני, מערכת הבריאות בארצות הברית היא לא ממש סוציאלית במובן הזה, היא לא מספקת הטבות ממומנות לאנשים על הרצף הטרנס-קווירי.

    "זה מעניין איך השלטון מפריד בצורה מלאכותית בין זכויות האזרח במרחב הציבורי לבין הגוף האנושי והזכויות של הפרט בנוגע אליו. היית מצפה שתהיה התאמה ועקביות בין שני הדברים, אבל אין. זה גם חוזר לאותה בעיה מגדרית אצל נשים, שמבחינה חברתית מוגנות מפני אפליה, אבל אין להן את הזכות הבסיסית על הגוף שלהן בכל הנוגע להפלות. כלומר, המדינה לא מספקת להן מספיק הגנה או משאבים לקיים את ההחלטות האישיות שלהן, הן רק מוגנות מפני אחרים במידה ומישהו חיצוני מעמיד אותן בסכנה או גורם להן לעוול".

     

    המדינה בעצם דורשת ממך אחריות כלפי עצמך, אבל לא מסייעת בכך בכלל?

    "בדיוק. בגלל שהיא יוצרת את ההפרדה המלאכותית הזו בין האישי לציבורי, ועם זאת דורשת מאדם להכיר באחריות שלו בשני המצבים, היא יוצרת מצב של אי-שפיות פיזית ונפשית של הפרט עם עצמו, וזה בולט בעיקר אצל אנשים טרנסים, או נשים שהמצב הסוציו-אקונומי שלהם נמוך, והן לא יכולות להרשות לעצמן את המשמעויות הכלכליות של דאגה לגוף ולבריאות שלהן".

     

    "במובנים רבים, המדינה לא נותנת לך את הזכות לבחור את הדרך בה אתה רוצה לחיות את חייך באופן שתהיה שלם איתם. ההגנה והשפיות הזו לא מגיעה לך. זו קנאה של המוסד בכוחו של הפרט, והפקעה של הכוח הזה לשם שליטה ומשטור. זו גם לא צביעות, המדינה בעצם מגנה על הפרט ככוח יצרני, לכן היא מגנה עליו במרחב של עבודה או של מסחר עם פרטים אחרים. חשבתי לקרוא לזה צביעות, אבל זו יותר אירוניה מצביעות, כי יש כאן מניעים די ברורים של תועלת חברתית עבור המדינה. זה פשוט אמצעי שליטה".

     

    "כשאת מסתכלת על כל אדם שיושב בבית הקפה הזה, אין לך באמת מושג מה קורה לו מתחת לבגדים, בתוך הגוף, בתוך הנשמה והתפיסה העצמית שלו. את רק מניחה הנחות. ההפרדה המגדרית הזו שהחוק מייצר, זו בעצם פוליטיקה של מה מקובל ולא מקובל חברתית, של מה זה אומר להיות 'אדם ראוי' במדינה תחת שלטון מסוים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים