"חולייטה": פדרו אלמודובר חזר לעצמו, בערך

בגיל 66, ולאחר 26 שנות בימוי, "חולייטה" ("Julieta") הוא סרטו העשרים של פדרו אלמודובר. סרטו הקודם "לעוף מהתרגשות" (2013) החזיר את הצופים לפראיות של ראשית הקריירה שלו, והיה סוג של סאטירה מוחצנת על ספרד הנתונה במשבר כלכלי וערכי. "לעוף מהתרגשות" זכה לכתישה ביקורתית מאסיבית, ושימש, עבור אלו שחפצו בכך, הוכחה שאלמודובר איבד את זה. ב"חולייטה" הוא חוזר למאפיינים של סרטיו הבוגרים יותר, באופן שבוודאי יעורר את הפרק הבא בדיון על מצב הכישרון של הבמאי. 

כפי שעשה לא פעם, גם "חולייטה" הוא עיבוד ליצירה ספרותית - במקרה זה לשלושה סיפורים מהקובץ המהולל "בריחה" (2004) של הסופרת הקנדית וכלת פרס הנובל אליס מונרו. שלושת הסיפורים - "סיכוי", "בקרוב" ו"שתיקה" - מתרחשים בנקודות זמן שונות בחייה של אישה בשם ג'ולייט, שזכתה בסרט לווריאציה ספרדית של שמה.

העיבוד אמור היה להיות הסרט דובר האנגלית הראשון של אלמודובר, אך לאחר שנמלך בדעתו, פרטי העלילה הותקו מהעולם האנגלו-סקסי ללטיני. אלמודובר מעדיף להגדיר את היחס בין המקור הספרותי לסרט כהשראה ולא כעיבוד, אך פרטים עלילתיים רבים (בעיקר מהסיפור הראשון והשלישי) והמהלך העלילתי בכללותו מופיעים ב"חולייטה".

הבחירה לעבד את סיפוריה הקצרים של מונרו היא בה בעת מובנת ומוזרה. הצד המובן הוא היותם מציבים במרכזם דמות של אישה ויחסיה עם הגבר שיהפוך להיות אבי ילדתה, יחסיה עם הוריה, אך בעיקר עם הילדה. מסע שנע לעבר של הדמות ושל יחסים אלו, ובו יש סודות וחרטות, שינויים חדים ברגעי התערבותו של הגורל וניסיון להשיג שחרור. במילים אחרות - החומרים המלודרמטיים שהופיעו בסרטיו המרכזיים של אלמודובר "הכל אודות אמא" (1999) "דבר אליה" (2002) ו"לחזור" (2006).

מצד שני, הטמפרמנט הסגנוני של מונרו שונה בתכלית מזה של אלמודובר. כתיבתה היא בבחינת המעט המכיל את המרובה בדרך המדויקת בה היא חושפת בתיאור קולע - במשפט או במחווה - את הדמויות ועולמן. אלמודובר, לעומת זאת, הוא המרובה המכיל (במקרים הרבים בהם הדבר עולה יפה) את המרובה. לא ניתן שלא להיות מודע לבחירות החושניות שלו בצבע, מוזיקה, קומפוזיציה, ולא ניתן להתעלם מהנוכחות של מגוון יצירות אמנות (בכל מדיום אפשרי) המתכתבות עם סרטיו בעודן נוכחות בתוכם. אלמודובר, הידוע בחוטים הדקיקים הנפרשים ומחברים בין סרטיו, כבר השתמש בספר "בריחה" כאחד מפרטי הרקע שהופיעו ב"העור בו אני חי" (2011).

החיבור בין שני היוצרים, תאומים תמטיים, והפכים סגנוניים, הופך את "חולייטה" לסרט מעניין, אך גם כזה המעורר תחושת חוסר שלמות, ובמידה מסוימת גם חוסר סיפוק. נדמה שאלמודובר מרסן עצמו ברמה עלילתית בניסיון להתאים עצמו למקור, אך לא מצליח למצות את הדמויות והסיטואציות. במקום שבו מונרו מצליחה להקנות עומק לגיבורה, נוצרת בסרט תחושה של הישארות על פני השטח. לחוסר שלמות זו מתווספים הסממנים הסגנונים המוכרים של אלמודובר, התחושה של פיצוי היתר הסגנוני רק מחריפה.

הסרט מתחיל בנקודה בה ג'ולייטה (אמה סוארז), אישה בשנות ה-50 לחייה, עומדת לעזוב את מדריד ולעבור יחד עם בן זוגה לורנסו (דאריו גרנדינטי), לפורטוגל. עזיבה שיש בה מעין החלטה לסגור את הדברים שנותרו פתוחים בחייה. פגישה מקרית עם בי (מישל ז'נר), חברת ילדות שהייתה לבתה של חולייטה, חושפת את הפצעים שלא הגלידו, משנה את התוכניות, ומותירה את חולייטה במדריד.

חולייטה מקבלת את פיסת המידע הראשונה מזה שנים רבות על הבת אנטייה שניתקה עמה את הקשר בשלהי נעוריה. היא מחליטה לחזור לאותו בניין במדריד שבו גידלה אותה, היא סבורה שהבת עדיין חיה. משם היא מתחילה לכתוב מכתבים לבת הנעדרת המגוללים את סיפורה של האם.

המכתבים מחברים בין שלושת המהלכים העלילתיים בסיפורים הקצרים של מונרו. בראשון, המפגש בין חולייטה לשואן (דניאל גארו), מי שיהפוך לאביה של אנטייה. המפגש מתרחש ברכבת במהלך אירוע שבו חולייטה הצעירה (אדריאנה אוגרטה) הופכת למעורבת, בעל כורחה, בהחלטתו של גבר מבוגר להתאבד.

שואן נשוי לאישה שנמצאת בתרדמת כבר שש שנים (מוטיב המהדהד, כמובן את "דבר אליה"), אך חולייטה תיכנס לחייו כשהאישה תמות. המכשול המשמעותי היא מריה (פורטרט הפיקאסו האנושי רוזי דה פלמה המשעשעת כתמיד), סוכנת הבית של שואן - דמות הנושאת הד קומי לסוכנת הבית המפלצתית, גברת דנברס ב"רבקה" (1940) של היצ'קוק.

מהלך עלילתי נוסף (ונקודת תורפה של הסרט מבחינת אופן השתלבותו) עוסק ביחסים שבין אביה של חולייטה (חואקין נוטריו) ואמה החולה (סוסי סאנצ'ס). חלק זה מהדהד את הנושאים של הקשר הזוגי והיחס המתערער בין אמהות ובנותיהן שיהפוך למרכזי ביחסיהן של חולייטה ואנטייה.

כל אלו בונים תשתית תמטית לאירוע שיטלטל את עולמה של חולייטה, ויוביל לרגע המעבר בין האישה הצעירה למבוגרת (מעבר אותו מבצע אלמודובר בדרך שנונה, הנרמזת בכרזה של הסרט), ובהמשך גם לנתק בין הבת והאם.

לנתק יש ממד אישי-פסיכולוגי הקשור ליחסיהן, אך יש בו גם ממד שאותו ניתן להגדיר כרוחני. בשונה מהסרט, בספר ממד זה מפותח בסיפור השני, ונושא פירות בשלישי. ב"חולייטה", היעדרו של הממד הזה, כמו גם האופן הסכמטי בו מעוצב הקשר בין הבת והאם, הופך את ניתוק הקשר של הבת לאירוע בעל עוצמה פחותה.

לכן התעלומה המניעה את חייה של חולייטה לא זוכה למומנטום הרגשי הקיים במיטב סרטיו של אלמודובר. גם הסיום - מעין פשרה בין סוף אלמודוברי מטלטל והאיפוק של מונרו - יותיר לא מעט צופים בתחושת חוסר מיצוי. ובכל זאת, "חולייטה", גם אם אינו משתווה למיטב סרטיו של הבמאי, הוא סרט שחובביו צריכים לראות.

"חולייטה" (ספרד) - במאי: פדרו אלמודובר. שחקנים ראשיים: אמה סוארס,  אדריאנה אוגרטה, דניאל גארו, רוזי דה פאלמה, מישל ז'נר. אורך הסרט: 99 דקות.