שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום בו הכל השתנה: כשאחותי רעות התאבדה בגיל 23
    "היא כתבה שלא נכעס, שלא ניקח על עצמנו את האשמה ושהיא מצטערת. אני מניח שהיא לא רצתה להכאיב לאף אחד מאתנו". מנור בן-יוסף נפרד מאחותו רעות - מוזיקאית, ספורטאית, אמנית, נערה נפלאה שלא יכלה לשאת את המצוקה של הנפש

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הפעם האחרונה שבה ראיתי את רעות הייתה במסיבת הפרידה שעשו לי לקראת הטיול לדרום אמריקה. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפרידה האישית והאחרונה שלי ממנה. שלושה חודשים אחר כך, בסוף חודש מרס של שנת 2011, חזרתי לארץ.

     

    בנסיעה חזרה הביתה מהשדה התקשרתי אליה כדי לדעת מתי נוכל להיפגש. רעות אמרה שהיום זה לא יסתדר ושהיא תשתדל להגיע בשבוע הבא. 5 ימים לאחר מכן רעות התאבדה. הפגישה בינינו מעולם לא התרחשה.

     

    גדלנו בקיבוץ ניר יצחק שבמועצה האזורית אשכול בעוטף עזה. היינו ארבעה אחים. יפעת, בתו של אבי מנישואים קודמים, ואחריה הגענו שלושתנו, ילדים להורים המשותפים: אחי הגדול נתן, אני (מנור) ואחותנו הקטנה - רעות, שצעירה ממני בשנתיים.

     

    רעות הייתה ספורטאית מוכשרת והשתתפה בתחרויות שחייה ואתלטיקה, אבל יותר מהכל היא אהבה מוזיקה ואמנות.

     

    היא הייתה מאוד מעורבת ופעילה חברתית. לעומת ילדים שהסתפקו בחוג אחד, רעות תמיד הייתה מחפשת עוד ועוד. תמיד רצה מפעילות לפעילות כדי לעמוד בכל המשימות שלקחה על עצמה.

     

    משפחת בן-יוסף בימים יפים. רעות השנייה משמאל, מנור השמאלי ביותר (צילום: אלבום משפחתי) (צילום: אלבום משפחתי)
    משפחת בן-יוסף בימים יפים. רעות השנייה משמאל, מנור השמאלי ביותר(צילום: אלבום משפחתי)

     

    כשרעות הייתה בת 16, ההורים סיפרו לנו על ההחלטה שלהם לעזוב את הקיבוץ, ובמשך כשנה הם ביקשו שנשמור את המידע הזה בסוד עד העזיבה. נראה לי שהשמירה בבטן הקשתה בעיקר על רעות, אבל עם הזמן הבנו שהעזיבה הייתה רק טריגר ושדברים גדולים קורים אצל רעות מבפנים.

     

    אחרי העזיבה והמעבר ליישוב קדימה, רעות התחילה את שנת הלימודים של כיתה יא' בבית הספר "הדסים". שבועיים לאחר תחילת שנת הלימודים היא קרסה תחת הלחץ. אני זוכר את סוף השבוע שבו היא נסעה עם אבא לקיבוץ. כשהם חזרו, היה ברור שמשהו לא טוב קורה. הם הגיעו לצומת הכניסה לקדימה ופתאום רעות פשוט נעלמה. חיפשנו אחריה כל הלילה בשדות. הייתי בטוח שלא נמצא אותה בין החיים. יום למחרת כבר היה לה אבחון ב"במרכז לבריאות הנפש שלוותה". רעות אשפזה את עצמה מרצון והייתה שם 9 חודשים.

     

    נסענו לבקר אותה הרבה. ההורים היו שם כל כמה ימים, חברה הייתה עושה לה כמעט כל יום פנקייק בננה כי היא שנאה את האוכל במוסד. רעות הבינה שהיא צריכה להיות שם כי היא לא סמכה על עצמה בחוץ. היא הבינה שהיא צריכה להיות במקום שבו ישגיחו עליה כל הזמן, כי הרגישה שהיא זקוקה לריפוי ועזרה.

     

    אחרי שהשתחררה היא ניסתה לחזור למסלול. היא חזרה לתיכון והשתבצה במגמת אמנות. היא הייתה מאוד מוכשרת ועסקה המון בתקופת האשפוז שלה בציורים והפסלים שיצרה. החברים חזרו לעטוף אותה והיא אפילו פגשה את עדי, מי שהיה לבן זוגה במשך 4.5 שנים. כולם היו בטוחים שזה עניין של זמן עד ששניהם יעמדו מתחת לחופה.

     

    רעות בן-יוסף ז"ל. היה ברור שמשהו לא טוב קורה (צילום: אלבום משפחתי) (צילום: אלבום משפחתי)
    רעות בן-יוסף ז"ל. היה ברור שמשהו לא טוב קורה

     

    עם סיום השירות הלאומי אליו התנדבה, כיוון שהצבא לא הסכים לגייס צעירה עם עבר של מחלה נפשית, רעות התקבלה לאקדמיה למוזיקה בירושלים. אני זוכר כמה היא וגם אנחנו היינו גאים. אבל היא הייתה כל כך מוכשרת שזה לא הפתיע אף אחד. חלק מהמורים שלה ידעו על העבר שלה והמחלה שמלווה אותה וקיבלו אותה בזרועות פתוחות. אבל אחרי זמן מה, אפשר היה לראות שהיא דועכת, כל השמחה והמרץ שהופגנו כלפי חוץ התמוססו לאט-לאט.

     

    היום שבו השתנו לנו החיים

    ב-2 באפריל 2011 היה לעדי, בן זוגה, יום הולדת. רעות רצתה לעשות עבורו משהו מיוחד. אני חושב שזה מה שהשאיר אותה איתנו עוד קצת זמן. היא הקליטה בשבילו את השיר "גשם" של אלי לוזון. כנראה שהייתה לשיר הזה משמעות עבור שניהם. יומיים אחרי יום ההולדת של עדי, השתנו לנו החיים.

     

    ב-4 באפריל קיבלתי שיחת טלפון מחברה של רעות ששאלה אם שמענו ממנה. בדיעבד, אני מניח שהיא כבר ידעה שקרה משהו ורצתה לראות אם הודיעו לנו. התקשרתי לספר לאבא שלא מוצאים את רעות והוא התקשר לאקדמיה. מאותה שיחה כבר היה ברור שרעות לא איתנו.

     

    רעות כתבה מכתב, חודשיים לפני, אותו כמובן מצאנו רק אחר כך במחשב האישי שלה: היא כתבה שלא נכעס, שלא ניקח על עצמנו את האשמה ושהיא מצטערת. אני מניח שהיא לא רצתה להכאיב לאף אחד מאתנו אלא רק לעצור את הכאב של עצמה.

     

    אם היו לנו הכלים להתמודד עם המצב של רעות אולי היום היא הייתה יכולה להיות דודה נפלאה לאורי ואלון (הבנים של אחי נתן) ומיה. מיה, בתי הראשונה, נולדה לפני כחודש. אני עוד לא יודע איך אתמודד עם היום בו אצטרך לספר לה על הדודה המדהימה שהייתה יכולה להיות לה. בינתיים אני דוחה את הקץ.

     

    המעבר מצער כל כך גדול לאושר כזה עצום חי בתוכי יום יום. אני מקווה שאדע לתת לילדה שלי את כל האהבה והתמיכה כשברגעים הקשים שלה היא תדע ותרגיש שיש לה למי לפנות.

      

    הכותב מתנדב בעמותת "בשביל החיים" - עמותה המסייעת למשפחות שיקיריהן התאבדו

     

    ביום חמישי ה-8 בספטמבר 2016, בשעה 19:00, לרגל אירועי היום הבינ"ל למניעת התאבדויות, נקיים בתל אביב זו השנה החמישית צעדה תחת הכותרת "צועדים בשביל החיים". הצעדה תצא מבית אריאלה במסלול מעגלי.

     

    לפרטים והרשמה לצעדה (ללא תשלום כמובן)

     

    לתרומות במסגרת מימון המונים לקראת הצעדה

     

    הצעדה ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף תוכנית "מיתרים" - המפעילה מרכזי סיוע למשפחות שכולות על רקע התאבדות, היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ועיריית תל אביב.

     

    פרטי הקשר ליצירת עזרה על מנת שמי שמצוי במצוקה יוכל לפנות ולא יהיה חיקוי של ההתנהגות האובדנית - מצבי מצוקה נפשית ואובדנית, יש מי שמקשיב:

     

     ער״ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201

    סה״ר - סיוע והקשבה ברשת

     עמותת בשביל החיים - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222, וגם בפייסבוק ובגוגל - ״בשביל החיים״.






     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום משפחתי
    רעות בן-יוסף ז"ל. הרגישה שהיא זקוקה לעזרה
    צילום: אלבום משפחתי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים