גירושים הם לא מחלה, אתם יכולים להירגע
ככל שמערכת היחסים של בני הזוג שברירית יותר ועמוסה לעייפה בהדחקה ובחוסר התמודדות, כך גובר הנתק מאיתנו. כאשר אמהות לא מרשות לבנותיהן לישון אצלנו בבית או לנסוע איתנו למקומות בילוי, אני יכול לשער שהספירה לאחור בשעון העצר של הנישואים שלהן החלה
יש שלב בחיים שבו החברים הוותיקים מהתיכון, היסודי והצבא נפוצים לכל עבר. זה עושה קריירה בחו"ל, זו נהייתה רוחניקית והצטרפה לאיזו כת בקוסטה ריקה, וההם סתם עברו לפתח תקווה (שהיא המקבילה האנושית לגלות מרצון ממנעמי העולם הזה).
אל הוואקום הזה נכנסים עד מהרה הורי הילדים שלומדים עם ילדינו בגנים ואחר כך בבית הספר. נכון, אלו לא חברים שבחרתי, ולא מדובר פה בתהליך שיש בו בחירה חופשית ומודעות קיומית, כך שמערכות היחסים הנוצרות הן אד הוק, הווה אומר שאם אלה גלעדי עברה פתאום מ-ב'1 ל-ב'3 או מבי"ס "רבין" לבי"ס "ניצנים", הרי שהחברות האמיצה בינינו לבין משפחת גלעדי שכמעט הבשילה לכדי ארוחת ערב משותפת, התפרקה לה באבחת יציאה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית, במהירות וללא סנטימנטים.
אלו לא החברים שהיית פונה אליהם במעגל הראשון לתרומת כליה, והם גם לא החברה ששכבו איתך בשוחה והיו מוכנים לקפוץ על רימון כדי להציל את חייך. אבל הם כן החברים שתפנה אליהם בשאלה "מה הילדה צריכה להביא מחר לכתת אומן?" או "מתי ג'2 חוזרים מהטיול?".
בכל זאת ולמרות כל ההסתייגויות הנזכרות לעיל, הרי שמדובר על פי רוב באנשים בני גילנו פלוס-מינוס, אשר שייכים לאותו חתך סוציו-אקונומי מדמם, ומחזיקים פחות או יותר באותן דעות מתונות על גבול השעמום. ואם זה לא דבק אפוקסי חברתי, אז מה כן? ברם, ברור שאת היחסים השבריריים הללו יכולה לפקוד סופת טורנדו כגון: "ירדן ברוגז עם לי, כי היא הרביצה לה בגן". וכך התכנון של הנסיעה המשותפת אל צלחת הפטרי רוויית הבקטריות של הג'ימבורי בקניון שרונים, מתחלפת בשיחות טלפון נזעמות המצביעות על הזדהות טוטאלית של ההורים המתקרבנים עם הפעוטה המוכה.
"אנחנו מבקשים שלי לא תתקרב יותר לירדן ולא תדבר איתה".
"אבל ירדן התחילה עם לי, היא זרקה עליה את בובת הסמרטוטים"
"מה פתאום, לי התחילה והיא צעקה עליה שהיא קקי ופיפי".
"ירדן".
"לי".
"ברוגז".
כמובן שבבוקר למחרת לי וירדן כבר שכחו מאירועי אמש, והן משחקות יחדיו בפלייסטיישן ובוחרות קורבן אחר להתעלל בה, עד שתפרוץ בבכי או שתפתח הפרעת אכילה, מה שיגיע קודם. אולם אנחנו, ההורים, לא נשכח ולא נסלח. כי להורים, כידוע, זיכרון ארוך טווח, ואנו בוחרים בקפידה רבה את הורי חבריהם של ילדינו. חוץ מזה, מה יקרה לסדר החברתי אם חלילה נרים טלפון וננסה לפייס את הורי המתעלל או הקורבן, ונציין בפניהם כי יחסי העוללים התחממו לכדי שלום קר? הו לא, לא יוכל האגו להתמודד עם תבוסה והתרפסות שכזו בפני הורי המפלצת הקטנה, זורקת הבובות.
לתוך היורה המבעבעת הזו של אמוציות חברתיות, תוסיפו את גפרור התבערה של גירושי ספרד (או אשכנז) ותקבלו מדורה עליזה למדי שאפשר להעלות בה אי אילו מכשפות על המוקד. כי גירושין, כך מסתבר בקרב מארג החברים-הורים המתואר לעיל, הם מחלה מדבקת. ומניין לי ההנחה הזו? האם קיבלתי לידי דו"ח מפולח על פי אזורים? לאו ולאו.
אני גוזר מסקנה זו אך ורק מפאת ההתרחקות המהירה של הורים מאיתנו באופן מהיר ובהעדר הסבר אחר, לאחר שנפוצה השמועה על הפרידה ביישוב הקטן והחטטן. מה מדבק בגירושין? ובכן כידוע לכל בר דעת, גבר או אישה גרושה מהווים קטליזטור לאפקט דומינו שיגרום לנפילתם של כל הנשואים המאושרים אשר יבואו עימם במגע ויזהמו אותם. מה הם הסימפטומים של המחלה? בעלים פוחדים שאני אגנוב את הנשים שלהם, ונשים חוששות שאני אסית את הבעלים שלהן ואגרום להם לעזוב אותן. ואותו דבר רק הפוך לגבי האישה לשעבר.
ככל שמערכת היחסים של בני הזוג שברירית יותר ועמוסה לעייפה בהדחקה ובחוסר התמודדות, כך גובר הנתק מאיתנו. זו לפחות התיאוריה שלי. מערכת החיסון של זוגות יציבים גורמת להם לא להרגיש מאוימים במחיצתנו, "נשאי המחלה". כאשר אמהות לא מרשות לבנותיהם לישון אצלנו בבית או לנסוע איתנו למקומות בילוי, אני יכול לשער שהספירה לאחור בשעון העצר של הנישואים שלהן החלה.
כך קרה שמספר זוגות שהיו איתנו בקשר הדוק התנתקו בין לילה, התחילו לסנן שיחות מאיתנו ופשוט נעלמו. אותן אמהות חביבות שהילדות שלהן היו שורצות אצלנו ימים שלמים, אוכלות, משחקות ומובלות יחדיו לחוגיהן כצאן לטבח, פתאום כבר לא כל כך ששות להחזיר את הטובה, כי לא נוח להן שהסבתא תישאר עם הילדות, ופתאום ללירן יש חוג האכלת אוגרים שנחת עליה באופן לא צפוי, אשר לא מאפשר לילדה שלי לבוא אליה אחרי הצהריים או בכלל.
כיצד נגונן על ילדינו ועל נישואינו מפני הורים גרושים? הכי חשוב זה לא לשאול שאלות, כי שאלות כידוע מציתות את הספק, שעלול להיות הרסני ולגרום לילד לשאול את הוריו שאלות שלא יוכלו לענות עליהן מפאת פחדנות. אבל הילדות שלהם לא קיבלו את השיעור והן סקרניות והן שואלות שאלות.
"זה נכון שהתגרשתם?" החברה של בתי שואלת אותי.
"כן, זה נכון. התגרשנו, וכל אחד מאיתנו חי עם בן/בת זוג חדשה".
"למה?"
"כי לא הסתדרנו אחד עם השני ולא היה לנו טוב ביחד ולא רצינו שכל המשפחה תסבול, אז העדפנו להישאר חברים טובים, אבל בבתים נפרדים".
"גם ההורים שלי רבים לפעמים, הנה שלשום הם צעקו אחד על השני במטבח ליד כולנו. אז אני מפחדת שגם הם ייפרדו".
"זה שהם רבים, לא אומר שהם ייפרדו. הנה, לדוגמא שתיכן לא רבתן שלשום בכתה?"
"כן רבנו, כי היא הציצה לי ביומן".
"והפסקתן להיות חברות בגלל זה?"
"לא, אנחנו עדיין חברות".
"את רואה?".
"אבא", קוטעת הילדה שלי את ההרצאה המלומדה דווקא כשהשיחה נהיית מעניינת. "אבא, אולי תפסיק לעשות לי פדיחות ותכין לנו שניצל?".
