היאם עבאס: "לא חיה לפי ישראל-פלסטין"
השחקנית הנצרתית היאם עבאס התרחקה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומביתה בפריז היא מנהלת קריירה בינלאומית מרשימה, שלוקחת אותה עד לסרט ההמשך ל"בלייד ראנר". בראיון לרגל דרמה תוניסאית ארוטית בכיכובה היא אומרת: "הג'יהאד נמצא סביבנו, אי אפשר לעצום את העיניים"
"מעולם לא סגרתי דלת לשום דבר", היא מבהירה, "אעבוד על כל דבר שאני מוצאת בו קשר לדמות שלי, לסיפור ולבמאי שאני צריכה לעבוד איתו. או שזה עובד, או שלא. מאז שעשיתי את 'עץ לימון' דחיתי את ההצעות שקיבלתי כי לא מצאתי חיבור אליהן, אבל זה לא קשור בכלל לעמדה פוליטית. החיים שלי לא מתנהלים לפי פלסטין-ישראל. החיים שלי מתנהלים לפי המקום בו אני נמצאת, הילדים שלי, משפחתי והמקצוע שלי. כך שכל מקום אליו המקצוע שלי לוקח אותי, אני הולכת. זה מאוד פשוט".
לעתים המקצוע שלה לוקח אותה לצרפת, לעתים למצרים או לבנון, ולפעמים עד להוליווד הנוצצת. בין הסרטים האמריקניים המשמעותיים שבהם השתתפה, בולטים "מינכן" של סטיבן ספילברג, "האורח" של טום מקארתי, "רוק בקאסבה" של ברי לוינסון, ו"אקסודוס: אלים ומלכים" של רידלי סקוט. לאחרונה לוהקה לסרט ההמשך של "בלייד ראנר" - יצירת המופת של סקוט מ-1982. לצורך כך נפגשה בשבוע שעבר עם הבמאי דני וילנב והכוכב הראשי ריאן גוסלינג במהלך פסטיבל טורונטו, שאליו הגיעה עם סרט חדש בהשתתפותה בשם "גוף זר" ("Foreign Body") – הפקה צרפתית-תוניסאית בבימויה של רג'א עמארי.
הדרמה האינטימית מתרחשת בפריז, שאליה מגיעה סמיה (סרה הנוצ'י) כמהגרת לא חוקית מתוניסיה. תחילה היא מוצאת מחסה בחיק מכר מן העבר בשם עימאד (סלים קשוש, "כחול הוא הצבע החם ביותר") שהיגר כמוה לצרפת, ובהמשך נאספת על ידי אלמנה אמידה בשם ליילה (עבאס) המשכנת אותה בביתה ומספקת לה פרנסה. עימאד וליילה דואגים לסמיה הצעירה, והם גם נמשכים אליה. מפגש משותף הופך לשלישייה טעונת יצרים של תשוקות מיניות, וגם קנאה. בין לבין צצים סודות אפלים מעברה של סמיה, משפחתה המסורתית שנשארה מאחור, וגם אחיה - פעיל הג'יהאד שנהג להתעלל בה.
"גוף זר" עוסק בנשים מוסלמיות, הגירה מהמזרח התיכון וגם איום הג'יהאד – נושאים כבדים שמטופלים בימים אלה בהפקות רבות ברחבי אירופה. אולם הזווית מלאת התשוקה של עמארי יוצאת דופן. בהתחשב ברקע המוסלמי שלה, נראה כי מדובר במתיחת הגבולות. עד כדי כך שיש בסרט גם סצנה המרמזת על חיבה לסבית בין סמיה לפטרונית שלה ליילה.
"היא מסמלת עבורי את הנשים הבמאיות שרוצות לקחת נושאים הנוגעים להן כמה רחוק שאפשר, ומנסות לבחון על הרקע שלהן, שהוא ערבי ולפעמים מוסלמי - חברות שהן מאוד מסורתיות", מסבירה עבאס, "הן מנסות להרוג את הטאבו, ולהתגבר עליו. הסרטים של הבמאיות הללו עוררו ויכוח כי הן ניסו לחקור מה זה אומר קיום נשי בחברות שלהן. מה האפשרויות שלנו לחיות עם התשוקות שלנו. זה כמו בכל החברות, אבל בגלל שהיא ערבייה זה מקבל כיוון אחר משום מה. אני עובדת עם אנשים באירופה ובארצות הברית, ומעולם לא עולות שאלות. רק בגלל שזה נעשה על ידי יוצרת ערבייה, הן צצות".
נראה שיש יותר ויותר במאיות ערביות שמנסות לאתגר את המקובל בחברות שלהן.
"תמיד כשיוצרים משהו שהוא כל כך מנוגד למיינסטרים, קשה להגן עליו. ומותקפים בכל מני רבדים. זה קרה לי גם ב'עץ לימון' בישראל, כשבאו בטענות על כך שהעזתי לגלם אישה פלסטינית שמתעקשת לחיות את חייה כרצונה. אתה תמיד חייב להתגונן בגלל כל מה שאתה עושה שהוא חורג מהנורמלי במדינות שנמצאות בקונפליקט".
עבאס מגלה כי על פי התסריט המקורי, הדרמה האינטימית לא הייתה אמורה לעסוק כלל בתופעת הג'יהאד האיסלמי, אך הנוכחות שלו בחיים האמיתיים הפכו את הסוגיה לבלתי נמנעת כמעט. "זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו ביום יום שלנו", אומרת עבאס, וחולקת את החששות שעלו בה במהלך שתי הקרנות פומביות שבהן נכחה בטורונטו: "כמישהי שגרה בפריז לא יכולתי לעצום את עיני בלי לשאול: 'מה יקרה אם'. כולנו נמצאים בתוך זה עכשיו. רג'א לא רצתה בהתחלה להתייחס לנושא הזה בפני עצמו, אבל הוא כן חלק מהחיים העכשוויים שלנו, ואני חושבת שהיא ביססה את הדמות הנשית הצעירה על זה, כהשוואה בין שתי סוגי הגירות. היא מתמודדת עם ג'יהאד ורדיקליזם".
"גוף זר" היה על הכוונת של פסטיבל חיפה, אך לרוע המזל לא יהיה ניתן לצפות בו על מסכי ארצנו בגלל התנגדות של גורמים פוליטיים בעולם הערבי (סרט אחר בהשתתפות עבאס "נפלאות החושים" הצרפתי יצא לאקרנים בישראל בחודש הבא). זהו עוד ביטוי לדרך בה הקונפליקט כופה עצמו על עבאס. היא יודעת שרבים מהסרטים שבהם היא מככבת אינם זמינים לקהל הישראלי – הן בגלל צנזורה פוליטית וממסדית מתוך ישראל, או בגלל החרם הערבי המיותר לדעתה.
"לצערי לקהל הישראלי אין גישה לרבים מהסרטים שאני עושה", היא אומרת, "הסרט הזה, למשל, ספק אם יוצג בישראל, וכך גם הסרטים הלבנונים והמצריים בהם אני משחקת. יש למעשה חרם תרבותי בין ישראל למדינות ערב. מכיוון שהקריירה שלי לוקחת אותי לסרטים רבים שמתרחשים בעולם הערבי, אז הרבה מהם כלל לא נגישים לישראלים. ואותו הדבר גם מהצד השני - סרטים ישראלים שלא מגיעים לעולם הערבי. זה מטופש מאוד להחרים יצירות תרבותיות. גם כשהן נוגעות בסוגיות רגישות, אמנות צריכה להתקיים בכל מקום כל הזמן. זה ממד עצמאי של התבטאות. אז אני תוהה למה מותר לכתוב מאמר, אבל לא לעשות סרט?".
"זה נהדר להיות חלק מהפרויקט הזה", היא אומרת, "העבודה עם דני פשוט השתלטה על הכל, והותירה אותי מלאת הערכה. הוא באמת במאי גדול של שחקנים, ובמאי אדיר בפני עצמו".
צפית בסרט המקורי?
"כן, ואהבתי אותו. זה סרט מורכב, אבל מה שאהבתי בו במיוחד זה שכשאתה מסיים לצפות בו, אינך יכול להגיד פשוט: 'לא אכפת לי'. יש בו המון שאלות על הקיום שלנו, האנושיות שלנו והחיים באופן כללי. וזה נהדר שסרט מזמן שאלות כאלה, במיוחד אם הוא נעשה טוב כל כך, ומשוחק טוב כל כך. וזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת גם בדני, אהבתו לשחקנים. כל ליטוש קטן הוא תוצאה של מערכת היחסים שלו עם השחקן".
