שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה היה לדתל"שית כמוני לחפש בברנינג מן
    דווקא כאן, בפסטיבל המטורף הזה, העבר הדתי והתמימות שלי שכל כך מבלבלים אותי בעולם החילוני הרגיל, לא משחקים כל תפקיד, ואפילו קל לי יותר לתקשר עם הגברים פה. איך זה ייתכן?

    "גם אני דתי לשעבר", הוא אמר בתמיהה. "כל הקהילה הישראלית של ה'ברנינג מן' מלאה בדתיים לשעבר", עניתי, לא מופתעת בכלל. בדיוק ישבנו במחנה שלנו – אחד מבין עשרות רבות של מחנות שממלאים את הפסטיבל - לבושים בבגדים זוהרים ומשונים, צבועי שיער, עם שמשיות ורודות ואופניים עם צעצועים שמודבקים עליהם.

    פטיפון ענק בברנינג מן (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    פטיפון ענק בברנינג מן(צילום: רויטרס)
     

    'ברנינג מן' הוא התאספות ענקית של עשרות אלפי נשים וגברים מרחבי העולם שבונים לעצמם מחנות, מייצגי אמנות, תלבושות ושמות, מתערבבים זה בזה, חיים את הרגע ומתנהגים כקהילה מאוחדת ושמחה – אפילו שהרוב לא מכירים אחד את השני במקום הענק הזה. ודווקא בתוך האווירה ההוללת הזו, שבין היתר עמוסה בהצעות לסקס, סמים ואלכוהול שפשוט קופצות עלייך מכל עבר, אני מוצאת את עצמי מאושרת ומתהלכת כמו בביתי.

     

    קל לי להבין את כולם, לחייך אל כולם ולדעת שהכל בסדר, שאני בטוחה ושאני מוקפת באנשים שאני מבינה את שפתם. דווקא כאן, העבר הדתי שלי והתמימות שמבלבלים אותי בעולם החילוני ה"רגיל", לא משחקים כל תפקיד, ואפילו קל לי לתקשר עם הגברים פה. איך זה ייתכן?

     

    "באמת יש הרבה דתיים לשעבר", פסק לבסוף. את הבחור הישראלי הזה, אותו דתל"ש לשעבר, פגשתי ביום השני לפסטיבל. ישבנו והסתכלנו על האנשים שחלפו על פנינו, צועדים או רוכבים באופניים, כולם מחייכים וכל כך חברותיים. "הקטע של 'ברנינג מן' תופס חזק בישראל... כל הקטע של קהילה, של ערכים משותפים ורצון ליצור ביחד משהו טוב יותר", הוא אמר והוסיף: "דתיים לשעבר מחפשים שוב את המסגרת הקהילתית הזו שאבדה להם".

     

    "כן!", אמרתי. "הם מתגעגעים לקהילה מחבקת, אחרי החממה המחבקת של העולם הדתי שהיא כבר לא שלהם". בעודי אומרת זאת, הרגשתי שזה לא רק זה, שיש עוד משהו, ושהוא קשור דווקא לפתיחות המינית, הרגועה והמשוחררת שבין נשים וגברים בברנינג מן. לרבים מעברי ששומעים שאני היום 'ברנרית' (משתתפת פעילה בקהילת ה'ברנינג מן' בישראל), ושעשיתי את המעבר הזה באופן חד מדתייה מוחלטת - זה נשמע מוזר.

     

    הרי מה שהרתיע אותי כל כך בעולם החילוני היה כל הקודים של הסקס, השפה ההתנהגותית הזרה שבין גברים לנשים, המשחקים האלה, מסיבות הסמים הריקות מתוכן וכן הלאה, והנה, אני הולכת היישר אל הצד ה"קיצוני" החילוני כביכול, של היפים מסטולים וחרמנים. למה? איך ברגע שעזבתי את החממה הדתית, נשאבתי לעולם הזה דווקא, והאבסורד הוא שאני בכלל לא צורכת אלכוהול, סקס מזדמן וסמים פסיכדליים?

    מהחממה הדתית הישר לפסטיבלים של היפים. ליאת רוטנר (צילום: אילנית תורג'מן) (צילום: אילנית תורג'מן)
    מהחממה הדתית הישר לפסטיבלים של היפים. ליאת רוטנר(צילום: אילנית תורג'מן)
     

    והנה אני הולכת לי ב'ברנינג מן' ונפגשת באקראי עם בחור אוסטרלי כלשהו. הוא בלונדיני כחול עיניים, והוא התחיל לפטפט איתי כשהיינו על אחת ממכוניות האמנות המטורפות (רכב שמעוצב כמו במת מסיבות ענקית, ונוסע באיטיות כשאנשים עולים עליו כדי לרקוד על הגג). צחקנו ודיברנו בקלילות על החוויות ועל מה שקורה סביב, ולא היה שום מתח, שום תהייה האם הוא מתחיל איתי או האם זה אמור להוביל לאנשהו.

     

    זה קרה פשוט בגלל שכולם פה מרגישים חופשיים להתחיל לדבר עם כולם. באותו רגע גם קלטתי שזה בדיוק מה ששואב אותי למקום הזה, וזה בדיוק מה שאני צריכה – את המקום הבטוח והילדותי הזה, של מישהי שהייתה מוקפת רק בבנות ולא בחברה מעורבת עם בנים שמתחילים איתה. מקום שבו היא יכולה להתיידד ולדבר עם מי ואיך שהיא רוצה, בלי לעשות כל הזמן חישוב ובדיקות האם זה אומר משהו, האם זה פלרטוט שאני צריכה לדחות, או למה הוא מדבר איתי בכלל.

    הצצה לברנינג מן של לפני שנה    (צילום: BURNING MAN)

    הצצה לברנינג מן של לפני שנה    (צילום: BURNING MAN)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "את יודעת מה? זה בגלל שגדלנו בהפרדה", אומר לי הבחור הישראלי שכאילו קרא את מחשבותיי. "התרגלנו להיות טבעיים יותר, בלי משחקים או מתח מיני, ואנחנו מתגעגעים לחופשיות הרגועה הזו. מאז שנהייתי חילוני אני כל הזמן מבולבל וקצת מתוסכל מאיך שאני אמור להיות עם בחורות, ואני עייף מזה. עם החברים בישיבה התנהגתי ודיברתי איך שבא לי... ופתאום אתה צריך לשחק משחקים כי בחורות מסתכלות עליך ושופטות אותך. אז אתה מחפש את המקום המשוחרר הזה – כמו פה".

     

    לא אמרתי לו שאצלי התסכול הזה זה תקף לא רק מול בחורים חילוניים, אלא גם מול בחורות חילוניות אחרות, כי (ואולי זו תחושה אישית שלי בלבד) בעולם הבנות החילוני הרגשתי מעין מתיחות שקיימת כשיש רק בנות, ואין אותה בעולם הבנות הדתי, אולי באמת בשל העובדה שדתיות גדלו בנפרד מבנים, ללא לחץ מטריגר חיצוני להיראות מושכות יותר או להיות מסומנות כפחות אטרקטיביות מבנות אחרות, ללא הערות של בנים בגיל ההתבגרות, או יחס סקסיסטי שמלמד אותן לשמור בפנים את ההתנהגות הגברית או הילדותית הפרועה.

    אין קירות שצריך לשבור. ברנינג מן 2016 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אין קירות שצריך לשבור. ברנינג מן 2016(צילום: רויטרס)
     

    המתבגרות הדתיות לומדות למלא בעצמן את הצד הגברי בחברה, ולהרשות לעצמן להיות גסות וקולניות (כן, בניגוד למיתוס בת האולפנה השקטה והמתוקה שרווחת בעולם החילוני, דווקא בנות דתיות באולפנה הן שובבות וקולניות באופן שיפתיע אתכם), מבלי שחבורת בנים תעביר עליהן ביקורת מהצד. אותו הדבר תקף גם לגבי בחורי הישיבה שגדלו רק בעולם של בנים: גם אם יש בזה אינספור חסרונות, יתרון אחד בולט שכן קיים הוא תחושת הפתיחות והשחרור הטבעי, כמו בין אחים, ללא בנות וללא (כמעט) מתח מיני.

     

    החיפוש הזה אחר קהילה ואחווה, בלי מתיחויות ותחרויות ופלרטוטים ברקע, צרוב לפעמים בגעגוע של מי שגדל בעולם דתי של רק-בנים או רק-בנות, וחסר לו המקום הטבעי הזה, להיות בו שוב משוחרר בלי מבול המשחקים והקודים המיניים הקיימים בחברה חילונית מעורבת, אלא פשוט להיות מוקף בידידים. נכון, יש ב'ברנינג מן' המון פלרטוטים וסקס, אבל נקודת המוצא היא קודם כל פתיחות וטבעיות. הבנות מתנהגות איך שבא להן - הן גסות וקולניות ומאובקות וסתורות שיער, והבנים מתנהגים ומתלבשים איך שבא להם - בחצאיות ובאיפור ובמשחקים ברובי צעצוע. פתאום שוב כולם פשוט "ידידים". אין קירות שצריך לשבור או משפטים נכונים שצריך להגיד, ואם מישהו רוצה ממך סקס הוא פשוט יציע זאת בחביבות, וזה בסדר גמור לסרב.

     

    ואם בשביל אדם חילוני המציאות הזאת חמודה ונעימה, תארו לעצמכם כמה היא כזו עבור אדם דתי לשעבר, שפשוט רוצה לחדש שוב את האווירה הנינוחה ונעדרת הפוזה שבה הורגל לגדול כשהוא מוקף בבני מינו בלבד.

     

    אצלי היה זה כורח המציאות - לעבור ישר לקהילה הברנרית מהעולם הדתי, כי הבנתי שאינני מצליחה ללמוד להתייחס לגברים שמתיידדים איתי אחרת משאני מתייחסת לבנות. אין לי מושג מתי אני הופכת ללא סקסית ולילדותית ומגוחכת, או איך להתנהג כדי שיכבדו אותי יותר מאשר בת אחרת. למה אני לא יכולה פשוט להיות אני כל הזמן?

     

    בעולם האמיתי כן יש מתח מיני, כן יש מסכות ויש פערים בהתנהגויות שלנו בין מצבים ואנשים שונים. ואנו בני מזל אם אנחנו מוצאים אדם שאיתו אין לנו את כל זה, ושאיתו אנו יכולים להיות טבעיים, ילדותיים ומגוחכים כמו ב'ברנינג מן' או בבית הספר, כך שאם מצאתם אדם כזה, שימרו עליו מכל משמר, כי זה האדם שראוי לאהוב אתכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מתוך הפייסבוק
    ליאת רוטנר. בלי מתח מיני ועם המון תמימות
    צילום: מתוך הפייסבוק
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים