האהבה מתחילה ביום בו האנוכיות מתבטלת

כבר לא אנוכי. תומר און(צילום: אוסף משפחתי)

כשנולד לך ילד אתה לומד שיעור בביטול אנוכיות. דמיינו את רגע האימה במטוס כשהשלטים המורים לחגור חגורות נדלקים, טלטלה חזקה עוברת וכל מה שאתה חושב עליו באותם רגעים הוא היכן נמצאת לעזאזל יציאת החירום, כי לא באמת הקשבת להסברים של הדיילת בתחילת הטיסה. ואז יורדות מסכות החמצן, ואת הקטע הזה אתה דווקא כן זוכר: אתה אמור לשים מסכת חמצן קודם כל לעצמך, ורק אחר כך לילד, אבל הילד שלך יושב מבוהל. הוא בכלל לא רצה לטוס. מבחינתו, להישאר בחדר בבית ולשחק היה מעניין ומספק לא פחות. גם ברחם היה יופי. ועכשיו הוא פוחד, הוא לא יודע מה אומרים כל הסימנים והקולות האלה. אז אתה לא מתאפק ואתה שם לו באינסטינקט, בלי לחשוב כמעט, את מסכת החמצן, ורק אז אתה מתפנה לדאוג לעצמך.

בתחילתו של קשר רומנטי, לעומת זאת, המהות היא לא לעשות טוב למישהו אחר, אלא לעשות טוב לעצמך. נכון שאתה דואג לבת הזוג שלך ורוצה שיהיה לה טוב, שיהיה לה גם חמצן במסכה, אבל לרוב אתה דואג שקודם כל אתה תוכל לנשום. כי אם אתה במצוקה כבר מההתחלה ומונע מעצמך דברים, זה פשוט לא ילך. אתה תחפש את יציאת החירום מהר משנדמה לך, והרבה קשרים נגמרים בדיוק בגלל זה. 

הילד שלך, לעומת זאת, מכריח אותך לשנות את דפוס ההתנהגות כבר מההתחלה ובאופן מיידי. הוא לא כמוך – בודק את הקשר. יחסי הכוחות וחוקי ה"תן וקח" שביניכם ברורים לו מרגע הלידה. הוא יבכה, הוא ירגיש במצוקה, הוא יזדקק ליד בוטחת שתלטף, אפילו לחיבוק מרגיע, ואתה – אתה תיתן לו אותם. אלו יחסי הגומלין החד-צדדים כמעט ששוררים ביניכם. נכון שהוא פה ושם יזרוק איזה חיוך, איזו יד עם חמש אצבעות זעירות שיחזיקו לך את האצבע מבלי לשחרר. אך בזמן שאתה תחשוב שזו אהבה, הוא בכלל לא יחשוב. הוא לא מנסה לזכות בליבך, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שליבך כבר מזמן שלו.

כולנו היינו פעם כמוהו - אנוכיים. כשאנחנו נולדים אנחנו בוכים ומצפים שמיד ירוצו לקראתנו בזרועות פשוטות ובקבוק חלב, וזה עובד. כשאנחנו מתרוצצים בגינה ונופלים אין לנו ספק שעוד רגע ההורה התורן ירוץ עם פלסטרים של נשיקות ותחבושות של "לא קרה כלום". זה עובד גם כשהחבר הראשון עוזב אותנו, כשאנחנו צריכים עזרה בלעבור דירה, וכשאנחנו חייבים הלוואה כדי לסגור את החודש. במשפחות מתוקנות – ההורים שלנו שם בשבילנו, זמינים לכל גחמה. מולם ברור לנו לאורך שנים מי צריך ומי נותן. אולם ככל ששנות הרווקות שלנו מתארכות, כף המאזניים הזו עוד יותר יוצאת משיווי המשקל, וכשאנחנו בדייטינג אנחנו כל פעם בודקים מה אנחנו מקבלים מבן הזוג הנוכחי ולא מה כשלנו לתת לבן הזוג שקדם לו.

לוקח זמן ונדרשת אהבה חזקה שאנחנו לא רוצים לאבד, כדי ללמוד נתינה והקרבה ברמה בלתי סבירה, כזו שמתחילה להשפיע על כף המאזניים והופכת אותנו ליצורים אנוכיים קצת פחות ממקודם. המהלך הזה ממושך ועבור רובנו גם מורכב מבחינה רגשית. אנחנו לא רוצים להרגיש פראיירים. בכל זאת – אנחנו ישראלים. אבל אם לא נלמד שכדי לאהוב באמת אנחנו חייבים ללמוד להיות פחות אנוכיים, האהבה שלנו לעולם לא תהיה מוחלטת או שלמה, והיא עלולה להיקטע באמצע או סתם להיות חמוצה.

אם היה בית ספר לאהבה, אולי היה כדאי להתחיל מהסוף - יום לימודים ראשון: "טפל בתינוק שלך". בחודשים האחרונים למדתי את השיעור הזה באהבה חסרת גבולות. גם את אשתי אני אוהב אהבה חסרת גבולות, אבל היא לא צריכה אותי כמו שהקטנה שלי צריכה אותי. היא אומרת שהיא צריכה אבל הרבה פעמים אני יודע שאני מיותר בבית, ולפעמים אני אפילו מעמסה. אבל לעיתים אשתי איננה, ואני נותר עם בתי לבד. ואז אני שם על כף המאזניים של האנוכיות את כל כובד משקלי, עד שהיא מגרדת את הרצפה.

על כף המאזניים השנייה אני מניח בעדינות ערימה נדיבה של ליטופים, חיבוקים, מילות הרגעה ושכחה עצמית. כל התכונות שבן זוג טוב צריך לאחוז בהן מתקוממות כנגד האנוכיות. לצרכים שלי אין חשיבות כשהיא בוכה. אני מוכן לעשות הכל כדי להרגיע אותה וכדי לגרום לה לצחוק. אם רק הייתי יודע לעשות את זה מהיום הראשון עם אשתי, אני בטוח שהיו לנו הרבה פחות נחיתות חירום. אבל שרדנו עד פה, והפרי שלנו, ילדה קטנה בקושי בת 5 חודשים, עושה לי בית ספר ביחסים.