נתגעגע: הדמויות שעזבו אותנו ב-2016
חלקם היו רוצחים, אחרים הטעו אותנו עד הרגע האחרון, ויש את ההוא שהחזיק את הדלת ושבר לכולם את הלב. במהלך השנה האחרונה אמרנו שלום לרבים וטובים (סוג של) על המסך. מהמתים של "משחקי הכס" ועד "נרקוס" - נפרדנו כך. זהירות - כתבה שכולה ספוילרים
הודור ("משחקי הכס")
צחקנו איתו, צחקנו עליו, התרגשנו מכל ניואנס קטן שבו הצליח לבטא את שתי ההברות היחידות שהצליח לחלץ מגרונו. עבור מיליונים מסביב לעולם, הודור היה לא רק תופעת רשת בליגה של תינוק שרוקד ביונסה - הוא היה נקודת האור של "משחקי הכס", פינה קטנה של הומור וחמידות בעולם הקר והמנוכר של ג'ורג' ר.ר. מרטין.
אבל לא. גם את זה הוא לא ישאיר לנו. גם את הדבר הקטן-גדול והטהור הזה הוא היה צריך לחטוף מאיתנו, ולהאכיל אותו לזומבים. כי ככה זה ב"משחקי הכס": אסור, פשוט אסור להיקשר לאף אחד - כולם צריכים למות. ואלאר מורגוליס וכל זה. אבל לפעמים פשוט אי אפשר לקבור את הרגש, ולהודור - אין מה לעשות, נקשרנו ועוד איך. ומכל הפרידות של העונה האחרונה - אולי אפילו כל שש העונות - זו הייתה הכואבת ביותר.
ייאמר לזכות יוצרי הסדרה - זה לפחות נעשה בסטייל. הם לקחו אותנו למסע בזמן, חשפו בפנינו את מסלול חייו הטרגי ואת הסוד האפל שבילדותו, והחזירו אותנו להווה רק בשביל מופע פרידה אכזרי ומרגש. הודור - הולד דה דור בשבילכם - מילא את הייעוד שלו ושילם על כך בחייו. הדלת נסגרה, ואין דרך חזרה.
פבלו אסקובר ("נרקוס")
הרומן שלנו עם פבלו אסקובר לא נמשך זמן רב. רק שתי עונות היו ל"נרקוס" הנהדרת, בטרם מצא האיש שמוביל אותה את מותו הבלתי נמנע, וזה היה מוות עלוב ומשפיל כמו שהיה ידוע מראש. מוות של דמות מהחיים אבל גדולה מהם בכמה מידות.
פבלו אסקובר, שגולם בהצטיינות על ידי ואגנר מורה, עשה דברים מזעזעים בחייו, ו"נרקוס" לא ניסתה לייפות זאת. הוא היה אחראי למותם של אלפים, הטיל אימה על אומה שלמה, ובסוף - כמו לא מעט מנהיגים טראגיים שבאו לפניו – נתן להיבריס הארור להביס אותו.
יש לשער כי לו הייתה "נרקוס" מופקת בשנות ה-80, היה פבלו נצבע בצבעים עזים של שחור ואדום, אך לא כך בעידן האנטי גיבור. אסקובר של "נרקוס", כיאה לנבלי התקופה הטלוויזיוניים, הפך דמות עגולה ומרתקת, טירן עם לב זהב, אם זה בכלל הגיוני. כי מתחת לחזות האיומה ולביטחון העצמי הסתתר ילד עני שמצא את כל הדרכים הלא נכונות לזכות בכבוד קולומביאני - וזו הגדולה האמיתית של "נרקוס".
להזדהות עם טוני סופרנו או וולטר ווייט זו לא באמת בעיה גדולה, במיוחד כשהם עוצבו מלכתחילה במטרה להתחבב עלינו. אבל אסקובר, נורא ככל שהיה, יצר בנו אמפתיה, אפילו הערכה, על האופן שבו עמד בפני המשטר, ירק בפניו ואפילו הצליח להתמיד בכך במשך שנים מבלי לבוא לדין. נסו למצוא צופה אחד שלא רצה להדחיק קצת את מותה הצפוי של הדמות, ובמקרים חריגים - קיווה שלא יגיע.
וכן, הסוף היה מר, ופבלו סיים את מרתון ההישרדות הארוך שלו כשסוכנים אמריקנים וקולומביאנים מצולמים מעל גופתו המכריסה. אבל צופי "נרקוס" יעדיפו לזכור אותו בימים גדולים יותר - את המבטים החודרים, הנחישות הבלתי נתפשת ובעיקר את כל הזלזול, הכאב והכעס שנטפו ממנו, בעת שהגה בגועל את המילה "פוטה".
עם סופו של אסקובר הודיעה רשת נטפליקס כי החליטה לחדש את הסדרה לעוד שתי עונות, אשר יגוללו את המשך תמורותיה הפוליטיים והחברתיים של קולומביה - הפעם דרך סיפורם של קרטל קאלי. יש לשער שמעריצי "נרקוס" יתנו צ'אנס גם לברונים החדשים בשכונה, אבל שלא תהיה לכם טעות - ללא דמות חזקה כמו זו של פבלו סיכוייה לשרוד גבוהים בערך כמו שהיו סיכוייו שלו. בהצלחה שיהיה להם.
רוברט פורד ("ווסטוורלד")
התהייה המרכזית סביב הדמויות בעונת הבכורה של "ווסטוורלד", הלהיט-בשאיפה מבית HBO, דווקא לא הייתה מי רובוט ומי בן אדם - אלא מי כאן הטוב, ומי הנבל. לאורך עונה שלמה שיווקו לנו את וויליאם כבחור עם לב זהב, רק בשביל לעמת אותנו עם האדם חסר המצפון שהפך להיות. המארחים "הרעים" מהפארק היו רק קורבנותיהם של "האלים" הנהנתנים. ודולורס התמימה - היא בכלל ווייאט הרצחני. אז על מי אפשר לסמוך פה בעולם הזה?
ומעל כולם ניצח רוברט פורד (אנתוני הופקינס), אותו אב-מייסד חמקמק שמתמרן בין עבר להווה, בין כפיית רצונו על יצירי כפיו לשחרורם, בין רוצח לנרצח. בסדרה שהתקשתה לעורר אמפתיה כלפי גיבוריה, ושבה המוות בדרך כלל לא נראה כמו סוף אמיתי - דווקא מותו של פורד בסוף העונה, רגע אחרי הגילוי שהוא-הוא המשחרר ולא הסוהר, חתם את הנראטיב המעניין ביותר של "ווסטוורלד". בינתיים לפחות.
עד כה לא ברור עד כמה תסריטאי "ווסטוורלד" סגורים על עצמם. במירוץ שלהם מטוויסט לטוויסט, מביקורת חברתית למטא-ביקורת, הם התישו לא מעט צופים. העונה השנייה תהיה המבחן האמיתי שלהם. ובלי פורד, היא קצת בבעיה.
ברברה "בארב" הולנד ("Stranger Things")
אפילו יוצרי סדרת הלהיט של נטפליקס לא האמינו לאהבה שהפגין הקהל כלפי בארב, שמצאה את מותה (כנראה. בטוח? כמעט בטוח) במהלך העונה הראשונה של "Stranger Things". הם צייצו באימה כשגורלה העגום נחשף, הזדהו עם החנוניות שלה, השתמשו בהאשטאג "WeAreAllBarb" - ודרשו צדק בשמה. ובצדק: אפילו בסדרה עם שפע של דמויות חמודות וחינניות - בארב התבלטה לטובה בכנות ובטוב הלב שלה. אז מה אם חוש הסטייל שלה בקאנטים.
האם היא תחזור בעונה הבאה? על-פי רוב הדיווחים בחו"ל - התשובה שלילית. אמנם מעריצים רבים קיוו שמה שקרה לה ב"עולם ההפוך" אינו סופי, אבל לא בטוח שלתקוות האלה יש הצדקה. מצד שני - היוצרים עצמם הבטיחו ש"בארב לא תישכח".
פול ספקטור ("The Fall")
בואו נדבר על פול ספקטור. נכון, הוא היה רוצח. סדיסט שנשמתו התעוותה עד כדי כך שנהנה לחנוק נשים צעירות. אבל הוא גם היה דמות מרתקת – יוצא דופן בים הרוצחים הטלוויזיוניים. שקט ועצור מצד אחד, מפחיד והרסני מצד שני ואיש משפחה נעים מצד שלישי. השחקן ג'יימי דורנן גילם היטב את האדם הנורמלי למראה שמונע מארס שמפעפע עמוק בפנים.
העונה האחרונה לא עשתה חסד עם הסדרה והותירה טעם רע אחרי שתי עונות מוצלחות, היא הייתה איטית מדי והעלילה כולה לא יצרה עניין או מתח – ועדיין, פול ספקטור ייזכר לטובה, ולו רק בזכות המתח המורגש והמובהק עם סטלה. ותודה לג'יליאן אנדרסון על דמות נערצת בפני עצמה.
מרג'רי טיירל ("משחקי הכס")
"משחקי הכס", כהרגלה, לא הסתפקה בהודור והותירה השנה עוד כמה חללים אחריה. הרבה דובר על פרק הסיום של העונה השישית – הוא הכיל שלל אירועים והפך לחגיגה קולנועית של ממש בזכות סצנת הפיצוץ המושלמת. אבל הנקמה המתוקה של סרסיי (אם אפשר לקרוא ככה לטבח) גבתה גם את חייהן של דמויות שהוסיפו לסדרה אור או לפחות עניין.
מרג'רי טיירל פרצה לחיינו כבר בעונה השנייה, ומלבד היופי שלה גם הביאה למסך דמות נשית שלא פוחדת לנתב את דרכה בעולם הקשה והאכזרי של ווסטרוז. היא הייתה חכמה, ערמומית והשלימה בחן עם הגורל של האישה שנאלצת להתחתן שוב ושוב בשביל לקדם את המשפחה. היא גם הייתה הראשונה לזהות שאסון מתרחש עליה – אבל זה לא עזר לה מול אש הפרא.
אגב, אותה אש לקחה איתה גם את הדרור העליון - דמות נוספת שתרמה לא מעט לעלילה. מאז שטייווין לאניסטר הלך לעולם שכולו טוב (?) חסר בווסטרוז איש של שכל – והדרור העליון מילא בהצלחה את תפקיד המנהיג השכלתן שהצליח להשתלט על מעלה מלך מבלי לשפוך דם. בסופו של דבר סרסיי בכל זאת הערימה עליו, וההפסד כולו שלנו.
גלן רי ("המתים המהלכים")
הרייטינג דועך, המבקרים עוקצים, הצופים מתמרמרים - במידה רבה, העונה הנוכחית של "המתים המהלכים" היא גם פרידה מהמעמד שממנו נהנתה במהלך העונות האחרונות. היא עדיין סדרת הכבלים המצליחה ביותר בארצות הברית - אבל משהו שם חורק, קשה להכחיש זאת. ולזה בטח לא הוסיף פרק הפתיחה האכזרי שבו נפרדה הסדרה מאחת הדמויות הפופולריות ביותר שהיו בה.
איש חכם אמר פעם שאם ב"משחקי הכס" גורמים לך לאהוב דמות ואז הורגים אותה, הרי שב"מתים המהלכים" הקפידו בדרך כלל על קו מעט שונה - לגרום לך לשנוא אותה לפני שמבתרים אותה. אבל כל זה לא תקף במקרה של גלן - שאולי לא היה בחור מגניב כמו דאריל, אבל כן היה אחד הגיבורים היחידים בסדרה שבאמת השתדלו לא לעלות לצופים על העצבים. העונה הנוכחית לא רק אילצה אותם להיפרד ממנו, אלא עשתה זאת באכזריות יתרה וחסרת תקדים.
ראמזי בולטון ("משחקי הכס")
ולסיום - עוד פרידה מאחת מדמויות המפתח של סדרת הפנטזיה. ראמזי בולטון ירש את התואר של המלך ג'ופרי ז"ל - האיש הנורא ביותר בווסטרוז. ולא שחסרה תחרות. הוא התעלל, הוא רמס, הוא אנס והוא לא בחל באמצעים. איש שכולו רשע טהור.
את נחת זרועו של ראמזי טעמו כולם, מהעבד הנרצע ריק ועד אביו מולידו. לעתים, כלומר תמיד, זה היה קשה לצפייה, אבל לצד הסדיזם שלו היו לו גם שכל מפותח וחוש הומור לא רע בכלל, והחבילה הזו הפכה אותו לנבל אגדי ודמות מנצחת - גם אם בסוף נהנינו לראות אותו מובס.
הסוף כמובן היה אכזרי כפי שהגיע לו, וגם הבטיח שלא יצליח לעשות לנו ג'ון סנואו ולחזור בעונה הבאה. היה שלום, איש רע.
השתתפו בהכנת הכתבה: דרור עמיר, נילי לוין ועמי פרידמן
