שתף קטע נבחר

אני, אשתי וטבלת ההשוואות הלא נגמרת

אני מחכה לטיעונים הנגדיים, אבל אז היא מפתיעה אותי. "אתה יודע, אתה ממש קטנוני. הכל אצלך השוואות, 'אני עשיתי ככה ואת עשית ככה'. לפעמים אפשר גם סתם להיות נחמד ולפנק את אשתך"

בדיוק כשאני מצליח להתחמק משני השוטרים עם הראש הענק, וסבתא שלי, זו שנפטרה כשהייתי בכיתה ג', עוצרת אותי בפינה ושואלת במבטא הפרסי שלה אם אני יכול להראות לה איך שולחים אימוג'י של רקדנית פלמנקו בוואטסאפ – אני מקיץ לצלילי הנעימה הידועה: "אבא, בוא רגע". אני מנסה לאתר חריץ מואר בין התריסים שיגלה לי אם כבר בוקר, אבל הכל חשוך.

 

אני מתחפר עמוק יותר בתוך הפוך ובתוך מחשבת השווא לפיה אם אני ארצה ממש חזק, הקולות ייפסקו מעצמם. כל נקודה בחדר שהיא מחוץ למיטה עומדת על מינוס 2 מעלות, וברגע זה אני מוכן לתת כליה בשביל לחזור לננה עליה השלום ולקשיי הוואטסאפ שלה. ארבע שניות של דממה מאושרת, ואז רחשים של גוף קטן מתהפך במיטה קטנה, ואז "אבא! חלבי!".

 

"מאמי, הוא רוצה חלב", אני דוחף לה את הכתף. "נו, אז לך תכין לו", היא עונה, קפואה במקום. יש מצב שאפילו השפתיים שלה לא זזו. אני מתרכז חזק בלהישאר ישן תוך כדי משא ומתן עם אשתי. אומרים שאם אתה מתנהג כאילו אין מצב בחיים שתוותר על העקרונות שלך, היריב שלך יקבל את זה כעובדה מוגמרת.

 

לא יודע, נראה לי שזה לא עובד על מישמיש, כי כרגע היא עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. אני תוהה אם היא בעצם עדיין ישנה ופשוט מקיימת את אותו דיון בדיוק עם בן דמותי שמופיע בחלומה. הקטן קורא לי שוב ואני מעלה הילוך. "נו מאמי, זה לא פייר. אתמול בערב הכנתי ארוחה (שניצל קפוא ופסטה בלי כלום), שטפתי כלים (ארבע צלחות. למדיח), והורדתי את הכלבה לטיול (כמו בכל לילה בשבע השנים האחרונות). תפרגני לי קצת!".

 

סוף סוף תנועה מהצד שלה. ככה זה, הטבלה לא משקרת, ונכון לשתיים עשרה השעות האחרונות – אני מוביל עליה בגדול. יש מצב שזה אפילו יתפוס גם לשלב של הקפה למיטה. היא מתחילה להתרומם וקוראת לקטן שהנה, היא הולכת להכין לו חלבי. אבל אז הוא משיב "לא! אני רוצה את אבא". כוסאומו.

אז את קמה? אני קמתי כבר אתמול (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
אז את קמה? אני קמתי כבר אתמול(צילום: Shutterstock)
 

שעה וחצי אחר כך, כשאנחנו באמצע הקפה שהיא הביאה למיטה ("נראה לך שאחרי שהכנתי אתמול ארוחת ערב, שטפתי כלים, הורדתי את הכלבה וקמתי להכין לו חלבי לפנות בוקר אני גם אקום להכין קפה?!"), היא מתחילה בפעולות הכשרת הקרקע למהלך הבא:

"אתה שומע...?", אוי.

"אני חייבת להגיע היום מוקדם לעבודה, יש לי פגישה בתשע וחצי ואני חייבת להתכונן".

"מה זה מוקדם? את לא עוזרת לי עם הילדים?"

"אני חייבת למהר. חוץ מזה, אתמול בערב הכנתי עם יונתן שיעורים וקילחתי את איתמר וסיפרתי לכל אחד מהם סיפור נפרד והשכבתי את שניהם – לבד".

 

מה שהיא עשתה הרגע, זה להזכיר לי שתפעול ילדים זו טבלה נפרדת. אז אני לוקח שלוק איטי מהקפה, מנסה להרוויח זמן כדי לגבש מענה הולם (למה אתה זז לאט כל כך בבוקר, מוח ארור?!). אני רוצה לפרגן, באמת. בסך הכל, מדובר בעבודה שאליה היא ממהרת, זה לא שהיא בורחת לבראנץ' על חוף הים. אבל לפעמים, ברגעים האינטנסיביים ביותר של היומיום, חיי המשפחה, הזוגיות והאהבה נמחצים תחת גלגלי המרדף הסהרורי אחרי הזמן, וכל אחד מנסה להרוויח עוד כמה דקות לעצמו. "טוב, לפחות תכיני להם בגדים, שאני לא אצטרך להתחיל לחפש מה מתאים", אני מנסה לנכות שליש. "הכנתי כבר אתמול בערב", היא משיבה בגאווה, אבל אני כבר מנסה לתפוס טרמפ על הדקות שהתפנו ומוסיף כמעט בלחש, "אז לפחות תלבישי את איתמר לפני שאת נוטשת אותנו?". הופה. הצלחה.

 

 

אחרי הצהריים היא מתקשרת אליי כשאני בדרך להוציא את הילדים. היא צריכה להישאר קצת בעבודה ורוצה לוודא שאני מסתדר. "אין בעיה, מאמי. מתי נראה לך שתחזרי?". היא מגששת לכיוון שבע, השעה שבה אנחנו יושבים לאכול בדרך כלל, ואני עונה שבכיף. בטח בכיף, גם ככה אחר הצהריים אי אפשר לעשות כלום כי הילדים דורשים (ומגיע להם!) 120% מתשומת הלב שלך, ואז צריך להכין ארוחת ערב ורק אחד מאיתנו (אהם אהם...) יודע לבשל אוכל מורכב יותר מחביתה שרבע ממנה נשאר שרוף במחבת, וזה מה שנקרא בעגה המקצועית "עלות שקועה", אז למה לא להפיק ממנה רווח?

 

בשעה שבע היא נכנסת לבית מסודר (יחסית), עם ילדים רגועים (יחסית) וארוחה חמה על השולחן (יחסית. איתמר אוהב לזרוק אוכל על הרצפה). אני מושיב אותה על הכיסא לידי, ומוזג לה צלחת מהבילה של מה-שזה-לא-יהיה-שבישלתי-באותו-ערב-רק-בלי-בשר. "תאכלי מאמי", אני אומר לה תוך חיכוך ידיים מרושע. עוד רגע מגיעה השעה לפדות את מה שהרווחתי בשעתיים האחרונות, ואני כבר משגר את עצמי לספה עם קפה ביד ופייסבוק בנייד. טה-טה! רק שאז נשלף נשק שובר שוויון בדמות "מאמי, אני אוכלת בסלון, טוב? קצת כואב לי הראש מהעבודה". כוסאומו.

 

עשר וחצי בלילה. הילדים קולחו, הוקראו, חובקו והושכבו. ואז שוב חובקו. ואז הושקו מים, ואז שוב כוסו, ואז קיבלו תשובות לשאלות קיומיות כמו "למה לאורה הגננת יש משקפיים?", ולבסוף נרדמו. הכלים בכיור נשטפו, הכלבה הורדה לטיול, שנינו התקלחנו ואנחנו סופסוף שרועים על הספה וחולקים כירבולית ואת הידיעה המשחררת שהעולם לא צריך מאיתנו כלום עד מחר לפנות בוקר. אושר.

 

אנחנו מביטים זה בעיני זו, ואומרים בו זמנית: "מאמי, אולי תביא/י משהו טעים לנשנש?". הנימוס מחייב אז אני מצחקק יחד איתה, אבל אז מיד ניגש להתקפה: "די נו, אני כבר גמור. הייתי איתם אחרי הצהריים, והכנתי אוכל, ושטפתי כלים, והורדתי את הכלבה – עכשיו אני נח".

 

אני מחכה לטיעונים הנגדיים, אבל אז היא מפתיעה אותי. "אתה יודע," היא אומרת בטון נמוך, "אתה ממש קטנוני. הכל אצלך השוואות – 'אני עשיתי ככה ואת עשית ככה'. לא הכל בחיים חייב להימדד בהשוואה לאחר. לפעמים אפשר סתם להיות נחמד ולפנק את אשתך".

 

אני שותק. המבט על פניה לא משתנה. אני משפיל מבט, קם והולך לכיוון המטבח, ובדרך עוצר לידה, מתכופף ואומר: "סורי מאמי, את צודקת. אני אוהב אותך", ואז נותן לה נשיקה על המצח. כשאני מתקדם לעבר המקרר היא קוראת אחריי: "הגיע הזמן באמת. ארבע פעמים בשבוע האחרון אמרתי לך שאני אוהבת אותך, ואתה? כלום. כאילו שאני אוויר". כוסאומו.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
מאמי, תלכי את
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים