שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאחורי הבג"ץ: על הרחקת סרבני גט מהקהילה
    מה היו נימוקי השופטים שהתנגדו לפרסום שמותיהם של הסרבנים? ומי חשב שדלתות ביהמ"ש צריכות להיות סגורות בפניהם? מאחורי פסק הדין
    בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דחה בשבוע שעבר שתי עתירות שהגישו סרבני גט שנגדם הוציאו בתי הדין הרבניים מעין "צווי הרחקה מהקהילה", המונעים מהחברה לקיים איתם קשרי חברות, עסקים ועוד. הסוגיה עוררה מחלוקת עקרונית גם בין שופטי בג"ץ.

     

    מדובר בשתי עתירות שהגישו סרבני גט בשנים האחרונות והדיון בהן אוחד. המקרה הראשון זכה לסיקור נרחב: עודד גז, מרצה באוניברסיטה שבמשך כשלוש שנים מחזיק את אשתו עגונה ואף מתגאה בכך, הצליח להימלט מהארץ למרות קיומו של צו עיכוב יציאה. במקרה השני מסרב העותר זה כשבע שנים להתגרש מאשתו וגם הוא הצליח לצאת מהארץ. שתי הנשים במקרים האלו טענו שסיבת הגירושים נעוצה באלימות קשה שסבלו ממנה לאורך הנישואים.

     

    בתי הדין הרבניים, באישורו של בית הדין הגדול, הוציאו בשני המקרים צווי הרחקה לפי הלכת דרבנו תם. מדובר בשורה של איסורים המורים לחברה שלא לתקשר עם סרבן הגט, בין היתר לא לנהל עמו קשרי מסחר וחברה, לא להכניס אותו לבתי כנסת ולא לקבור אותו בקבורה יהודית. לשם יישום הצווים מתבקש גם לפרסם את שמו של הסרבן בפומבי - מה שאסור בדרך כלל בהליכי גירושים חסויים.

     

    הרחקות אלה, אם כן, רלוונטיות בעיקר ליהודים שומרי מצוות, כמו שני העותרים הנוכחיים, שטענו כי בתי הדין אינם מוסמכים על פי חוק להורות עליהן. בתיק דן הרכב מורחב של שבעה שופטים. ארבעת שופטי הרוב (אליקים רובינשטיין, יצחק עמית, אורי שהם וניל הנדל) קבעו שיש לדחות את העתירות. שניים (יורם דנציגר והנשיאה מרים נאור) סברו שיש לקבלן, ואילו השופטת אסתר חיות גרסה שיש לדחות אותן על הסף.

     

    בין השופטים הייתה הסכמה לראות בצווי ההרחקה המלצות בלבד ולא צווים בני אכיפה, שכן ברור שלא יוצאו סנקציות כנגד אדם שלא יציית להם.

     

    כמו כן, לאורך פסק הדין כונו העותרים לא אחת "רשעים" והתנהלותם גונתה. כל השופטים סברו שאלמלא הייתה זו עתירה עקרונית, היו דוחים אותה על הסף מחמת "חוסר ניקיון כפיים", והשופטת חיות הגדילה כשקבעה כי דלתות בתי המשפט צריכות להיות סגורות בפני סרבני גט כדוגמתם.

     

    דעות השופטים נחלקו בעיקר בנושא הסמכות החוקית להוצאת ההמלצות. בעוד שלדעת הרוב יש לאפשר לבית הדין להרחיק סרבנים קשים מהקהילה, על מנת לסייע לעגונות שה"מפתח" לשחרורן נמצא בידי בעליהן, סברו שופטי המיעוט כי עקרון החוקיות גובר וכל עוד אין הסכמה מפורשת לכך בחוק – לא ניתן לאפשר זאת.

     

    השופט רובינשטיין הסכים שאין לבתי הדין סמכות חוקית כזו אולם לטעמו אין מניעה שההרחקה תתבצע כהמלצה שלא ניתנת לאכיפה ולו כדי למצוא מזור למצוקת העגונות. לעומתו, השופט דנציגר כתב כי לבו יוצא אל הנשים, אך "בחברתנו הדמוקרטית עקרון החוקיות איננו מושפע משאט הנפש שאנו חשים כלפי מעשיו של אדם כזה או אחר".

     

    בסיכומו של דבר נפסק כי ההמלצות קבילות (למעט היעדר קבורה יהודית) והעתירות נדחו. כל אחד מהעותרים חויב בהוצאות של 18 אלף שקל לאשתו.

     

    • לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
    • הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
    • ב"כ העותר 1: עו"ד אלן עושרת
    • ב"כ בתי הדין הרבניים: עו"ד שמעון יעקבי, עו"ד רפי רכס, עו"ד יצחק שמואל רוזנטל
    • ב"כ היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד רועי אביחי שויקה
    • ב"כ המשיבות (הנשים העגונות): עו"ד טל איטקין, עו"ד בתיה כהנא-דרור, עו"ד שי זילברברג; עו"ד קרן הורוביץ
    • עו"ד דקלה אסייג ירמיהו עוסקת בדיני משפחה
    • הכותבת לא ייצגה בתיק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    ארכיון
    צילום: גיל יוחנן
    צילום: הילה אסייג
    עו"ד דקלה אסייג ירמיהו
    צילום: הילה אסייג
    מומלצים