ביקורת סרט - "פריז יכולה לחכות": קיטש לגיל העמידה

לפני שנתיים, כשאלינור קופולה הייתה בת 79, היא העניקה לעצמה מתנה מיוחדת: פיצ'ר עלילתי ראשון. במאיות של קולנוע בדיוני משתייכות למועדון מצומצם, ובמאיות שהמשיכו לביים פיצ'רים עלילתיים אחרי גיל 70 - למועדון עוד יותר מצומצם (לקלייר דני ייצא בשנה הבאה סרט כשתהיה בת 72 ולינה ורטמולר ביימה בגיל 76). במאית (ותסריטאית) שעושה פיצ'ר עלילתי ראשון באזור גיל 80? כזה דבר, עד כמה שידיעתי משגת, עוד לא היה.

אלינור קופולה היא, כמובן, לא פנסיונרית משועממת עם תחביב מקורי. היא האם במשפחת הקולנוענים הבכירה בעולם - אשתו של פרנסיס פורד קופולה, אימם של שני הבמאים סופיה קופולה ורומן קופולה, וסבתא של הבמאית ג'יאה קופולה. היא צלמת, אך גם מי שביימה ארבעה סרטים שתיעדו את המתרחש מאחורי הקלעים בהפקות של בעלה ושל בתה. "לבבות המאפלייה" (1991), הסרט שתיעד את אחורי הקלעים של "אפוקליפסה עכשיו" (ושהושלם על ידי הבמאי המנוח ג'ורג היקנלופר) הוא אחד מגדולי הסרטים התיעודיים על הקולנוע. ויחד עם זאת, קשה לראות בו הוכחה לכישרון מבטיח שעלול להתגלות בבימוי קולנוע עלילתי.

עוד ביקורות קולנוע:

זוג יונים: "מפשיט את חיי הנישואים"

"ספיידרמן: השיבה הביתה": הכי צעיר, הכי טכנולוגי וכמעט הכי טוב

"להתראות גרמניה": בדיחת שואה לא מצחיקה

"להציל את נטע": ארבעה סיפורים וקלישאה

אז כל הכבוד לאומץ לצאת להרפתקה לא פשוטה בגיל כה מבוגר, אבל אחרי שהכרנו במה שראוי להערכה, נמצא גם הסרט עצמו. "פריז יכולה לחכות" ("Paris Can Wait"), מעין סרט מסע רומנטי לצוציקים בגיל העמידה, לא מגלה כי הייתה פה קריירה גדולה שהוחמצה. למעשה, הוא סרט סתמי שקשה באמת להבין מה היה בו שכל כך קסם לאלינור קופולה לבחור לעשות דווקא אותו.

מסע רומנטי לצוציקים בגיל העמידה

מפתה מאוד למצוא הדים לחיים של אלינור קופולה בתוך הסרט (והיא אכן הודתה בראיונות שיש לסרט בסיס אוטוביוגרפי). הגיבורה היא אן לוקווד (דיאן ליין) הנשואה למייקל (אלק בולדווין), מפיק הוליוודי רם מעמד. בתחילת הסרט שניהם נמצאים בקאן, זמן קצר לאחר סיום הפסטיבל, ועומדים להמשיך במטוס פרטי לעבר בודפשט. אך לאן יש דלקת אוזניים, והטייס מזהיר אותה מפני הכאבים ששינוי הלחץ בטיסה עלולים להסב לה. ומכיוון שממילא אין לה מה לעשות בהונגריה כשבעלה עובד - אז מדוע שהיא לא תחזור לפריז?

וכאן מזהה הזדמנות ז'אק (ארנו ויאר) המפיק-שותף הצרפתי של מייקל. הוא מציע לאן לוותר על הרכבת ולהצטרף אליו לנסוע לפריז במכונית הפז'ו וינטג' גג נפתח שלו. ז'אק הוא כמעט קריקטורה של שרמנטיות צרפתית. הוא גורמה שמכיר כל חקלאי, יקב או מסעדה בדרך לפאריז. הוא מדריך טיולים מהמעלה הראשונה, והוא מצויד בפילוסופיית חיים רווית "צרפתיזמים" בנוגע לנינוחות החיים, האכילה של מה שאתה אוהב בלי רגשות אשם, ואופיים של יחסים ארוכי טווח המזמין פלרטוט, אם לא למעלה מכך, עם אנשים אחרים.

אן, מצידה, בתפקיד האמריקנית הנעה בין התפעלות וחשדנות. היא לא יודעת צרפתית לכן פעם אחר פעם היא רק יכולה לנחש מה נאמר בחילופי הדברים בין ז'אק והאנשים אותם הם פוגשים. כמו כן היא מתחילה לחוש אי נעימות בגלל כמה אלמנטים שקשורים לכסף, ותהיה לגבי טוהר כוונותיו של ז'אק כלפיה. מצד שני, אחרי שנים ארוכות של חיים עם בעל עסוק שלא ממש טורח להתעניין בתחביב הצילום שלה, מופיע בפניה גבר קשוב ופנוי, המדריך אותה בהלכות העונג של השתייה והאכילה בסגנון הצרפתי.

"פריז יכולה לחכות" מציע סוג של טיול נינוח בצרפת. צילום של מסעדות ומאכלים מפתים, נופים יפים ושחקנית לא צעירה אך עדיין יפיפייה. מה כבר יכול להיות רע? מתברר שכל הדברים הללו רחוקים מלהיות מספיקים. שתי הדמויות המרכזיות נטולות מורכבות - אן מוגדרת בעיקר באמצעות בעלה, וז'אק הוא סוג של פנטזיה על דמות יותר מאשר אדם אמיתי.

הסרט הוא בר השוואה לעבודות של הבת סופיה. רק שהילדות/נשים הצעירות הכלואות בתוך עולם של רווחה כלכלית ("אבודים בטוקיו", "אי שם") הוחלפו באישה בגיל העמידה. עולם של פריווילגיה ונינוחות המוכר היטב מעסקי מלונאות העילית שמהם מתפרנס היטב פרנסיס פורד קופולה בשנים האחרונות. הסרט מתפקד יותר כסוג של פרסומת לחופשה, ולא כרקע מעניין שביחס אליו דמויות בעלות עומק עוברות תהליך של שינוי. אין מתח דרמטי בין הדמויות, אין טלטלות. הכל משייט בנינוחות מנומנמת ושטחית. גם כאשר מוזכרים נושאים בעלי עומק ופוטנציאל של כאב - הטיפול בהם שטחי, והם פחות או יותר נעלמים ממחשבותיהן ופעולותיהן של הדמויות.

ברור שכעת חופשת הקיץ. ויש צופים, בדרך כלל החל מגיל מסוים, שישמחו לשבת במזגן ולראות את נופי פרובאנס ואת המנות המצולחתות להפליא של מסעדותיה. אם סגנון הסרטים הזה חביב עליכם, כבר עדיף לראות את שלושת העונות של סדרת המסע של הבמאי מייקל וינטרבוטום ("המסע" – 2010, "המסע לאיטליה – 2014, "המסע לספרד" – 2017) בכיכובם של שני הקומיקאים סטיב קוגאן ורוב בריידון. כאן השיחה בין שני הגברים שנונה ומצחיקה יותר, וניתנת תשומת לב רבה עוד יותר לאופן בו שתי הדמויות מספקות את גרגרותן בשלל מסעדות באגן הים התיכון.