זה קרה לפני עשרות שנים, שהלב התרחב והגיע מאלסקה הרחוקה ועד לתימן. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשתימן הפכה להיות עצמאית, החיים במדינה המוסלמית הפכו בלתי נסבלים עבור היהודים. מאות שנים היו היהודים לעניים והנחותים ביותר מבין האזרחים בתימן. ועדיין, העבירו את מסורת התורה והתלמוד מדור לדור.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המצב הלך והחריף. יהודים לא הורשו ללכת על המדרכות, בבתי המשפט עדותם של יהודים כנגד מוסלמים לא התקבלה, יתומים יהודים היו חייבים להמיר את דתם לאיסלם ואינספור חוקים אנטישמים נחקקו.

המצב הפך להיות קשה מנשוא עם השמועות על הקמת מדינה יהודית. ב- 1947, לאחר הצבעת האו"ם על חלוקת פלשתינה, פורעים ערבים בנמל הסמוך עדן, שהיה אז מושבה בריטית הרגו 82 יהודים והציתו את הרובע היהודי.

ב-1949, כשהאימאם של תימן הסכים שכל היהודים יעזבו את תימן, הם הצליחו להימלט. אבל עבור למעלה מ-49,000 היהודים שחיו בתימן, לא הייתה הדרך לצאת ולהגיע לישראל. מצרים סגרה את תעלת סואץ בפני יהודי תימן, כך שהדרך היחידה להגיע הייתה דרך האוויר. על אף הנסיון של ממשלת ישראל הצעירה לסייע, והמימון שהציע ארגון הג'וינט, כדי לממש את המבצע שנקרא לימים 'על כנפי נשרים', הם נזדקקו למטוסים. השמועות הגיעו עד אלסקה. חברת התעופה אלסקה איירליינס נוסדה ב- 1932, עשור מאוחר יותר, כשנשיאה ג'יימס ווטן החל לרכוש מטוסים עודפים מממשלת ארה"ב הפכה מהר מאוד לחברת טיסות השכר הגדולה בעולם.

נציגי הג'וינט ניגשו אז לווטן בתקווה ש"אלסקה איירליינס"תסכים להטיס את הרכבת האווירית מתימן. למימוש המשימה, נדרשו כ-50,000 דולר לפחות, סכום שלא היה לחברת התעופה.ווטן בכל זאת התעקש שחברת התעופה תיקח על עצמה את המשימה וגם אל מול הדף ההתנגדויות מבית, הצליח לגייס את הכסף ומבצע "על כנפי נשרים" ("מבצע מרבד הקסמים") יצא לדרך.

הקפטן עם מנכ"ל stand with us בניו יורק, שחר עזאני שמשפחתו עלתה לארץ במסגרת מבצע 'על כנפי נשרים'

השבוע, עשרות שנים אחרי, נחת בניו יורק הקפטן אלג'ן מ. לונג, שהיה אחד מאנשי הצוות בטיסה ההיסטורית ומחבר הספר On Eagle’s Wings, An untold story of the magic carpet.

לצבא הוא הצטרף בשנת 1942, כשהוא רק בן 15 וזאת על אף העובדה שבאופן רשמי אין להתגייס לצבא ארה"ב לפני גיל 17. "הייתי מבוגר לגילי", הוא מספר בראיון מיוחד ל'ידיעות אמריקה'. "קפצתי כיתה והתחברתי עם בני 17 שבעצמם התגייסו. גם אחי התגייס. האווירה הייתה מאוד פטריוטית.מצחיק שחשבתי שאחי הגדול ישמור עלי בצבא ,אבל האמת היא שלא ראיתי אותו בכלל". הוא מספר שלפני הכל קיווה לסייע למדינה שלו במלחמה, אבל השמועות על מה שהתחולל במלחמה עוררו הדים גדולים. "בחודשים האחרונים של המלחמה הייתי באיי מרשל ובאיזור האוקינוס השקט, בלמעלה מ-100 משימות לחימה באיזור".

כשהשתחרר שמח לגלות שחברת אלסקה איירליינס מחפשת נווטים והצטרף. "עבדתי עבורם מ-48, וכבר אחרי שנה לקחתי חלק בטיסות שביצעו עבור צבא ארה"ב. הייתי למשל ביפן יום אחד. ביקשו שנישאר ונמתין להוראות. ביקשו גם שנשאיר מאחור את הדיילות שהיו איתנו ושאת המטוס לא נחזיר לארה"ב אלא להונג קונג, ושם לחכות להוראות. לא ידענו למה, אבל כווטרן מלחמה הייתי רגיל לקבל הוראות. היינו שם שבועיים, ממתינים למשימה. כשהיא הגיעה, הבנו שעלינו לנסוע לשנגחאי, ושם לאסוף פליטים יהודים שהגיעו במקור מרוסיה אבל היו היו שם בגטו. אני זוכר שהם הגיעו, כשעליהם כמה שכבות של בגדים וכמה קומות כובעים. הבנו שהם מקווים לקחת איתם כמה שיותר חפצים אישיים. קיבלנו את זה.

“כאן", הוא מוסיף, "הסיפור מסתבך. הם קיוו להגיע לישראל. הם היו פליטים שבעצם נותרו בלי מדינה. לא היו להם שום פרטים מזהים, לא היה להם דרכון ואף אחד לא ייצג אותם. ישראל הייתה אז רק בת כמה חודשים ונתונה למלחמה ואנחנו היינו חייבים למצוא דרך להביא אותם לישראל. המזל היה שהבריטים היו רגישים למצב ויכולנו לעבור בשטח שלה כדי להתחמש בדלק, אבל אסור היה לנו לעצור בשום צורה במדינה מוסלמית. עברנו דרך בנגקוק, קלקטה, בומביי, עדן, וכל הזמן לא עצרנו לנוח, היינו חייבים לעשות את זה מהר, היינו חייבים לנסוע מתחת לרדאר, עד שהגענו לשטח ישראל".

כמעט 2000 יהודים מתימן. התמונה שהזכירה לקפטן את הטיסה מעדן לישראל

אחרי כמה ימים הם נחתו סופסוף בישראל. אלג'ן מספר שבארץ בכלל לא ידעו על בואם. “כשנחתנו לא הייתה בשדה התעופה תאורה, לא הגיבו לנו בקשר, לא היה מגדל להודיע על בואנו ומכונית צבאית ניגשה בזהירות לזהות אותנו, עם רובים. ברגע שהחייל עלה וראה, הוא הבין וסייע לנו. אני זוכר שהוא אמר לנו 'עשיתם מעשה טוב'. זה השפיע עלי ועלינו מאוד חזק. אני זוכר שהבנו כמה חשובה הייתה לפליטים ההגעה לישראל. הם ירדו בסולמות מהמטוס ונישקו את האדמה. שמחנו מאוד בעיקר כשידענו את כל מה שהם עברו”.

לאלג'ן אין שום רקע יהודי, הוא נוצרי עם רקע אירי וסקוטי, אבל היה לו ברור שאלו משימות חיוניות. "אני רגיל לקבל הוראות וכשהייתה משימה כזו מולי רציתי לעשות הכי טוב שיכולתי לעשות. אבל אני זוכר שהיה ברור לכולנו שזה הדבר הנכון והטוב לעשות ורצינו לעשות הכל כדי לעזור להם".

זמן קצר אחר כך, קיבלו משימה לנסוע בחזרה לעדן, שהייתה באותם ימים חלק מבריטניה. "ידענו שמשהו קורה כשמנהל הצוות פגש אותנו בתחתית המטוס מה שלא היה רגיל, והוא קיבץ אותנו ואמר שהחברה שלחה אותנו לשם כדי להציל אנשים שהיו בסכנת חיים אמיתית. הוא סיפר שהם צריכים מחסה, טיפול רפואי ועוד. אלו היו יהודים תימנים שעברו מסע לא פשוט כדי להגיע בכוחות אחרונים באופן לא חוקי לעדן, והם הגיעו בעשרות מדי יום עד שהיו כמעט 2000 יהודים מתימן בעדן".

אלסקה איירליינס הקימה את בסיסה באסמרה, אריתריאה. הסידור היה כזה שהמטוסים יטוסו מאסמרה אל עָדן מדי בוקר, יאספו את הנוסעים ויתדלקו. משם הם יטוסו לים האדום ולמפרץ עקבה אל נמל התעופה בישראל, יורידו את הפליטים, יטוסו לקפריסין למנוחת לילה ויחזרו לאסמרה עם שחר, להתחיל הכל מחדש. הטיסה חזרה אמורה הייתה להימשך בערך 20 שעות.

אל מול כל ההמון היהודי שביקש יותר מכל להגיע לארץ היהודים, המטוס הצנוע של אלסקה איירליינס נראה היה קטן מלהכיל אותם. המטוס לא יכול היה לשאת למעלה מ-50 נוסעים. לכן, מבנה המטוסים שונה ובמקום המושבים הרגילים הוכנסו שורות של ספסלים ומיכלי דלק נוספים לאורך מרכב המטוס, בין הספסלים. כעת, המטוס יכול היה לשאת 120 ודלק שיספיק לשעה אחת נוספת של טיסה. "שאלו אותנו איך אנחנו יכולים לשאת עוד אנשים וככה החלטנו בכל מחיר לגרום לזה לקרות, כי כשמדובר בעניין של חיים או מוות, זה הופך להיות השיקול העיקרי. החשש", הוא מספר, "היה גדול, אבל המטרה גברה עליו. תהינו מה בנוגע למשקל שיהיה במטוס, אבל הסתכלנו על הנוסעים, הם היו קטנים ורזים מאוד, הם לא אכלו ימים ושבועות וראינו עור ועצמות".

לתקשר עם הפליטים מתימן היה, להגדרתו, כמעט בלתי אפשרי. "כשראינו אותם זה היה שובר לב. היו חולים שניסו לטפל בתינוקות החולים שלהם, רבים מהם נהרגו ונפצעו רק בדרך לשם. היה ברור שהם מעולם לא ראו מטוס. הם לא הבינו מה זה והם חששו לעלות עליו. זה גם היה יום שבת ועד שהרב אישר להם לעלות למטוס, הם סירבו. הוא הזכיר להם שזה עניין של חיים ומוות וגם כמובן שמדובר בחלום של אלפי שנים, להגיע לארץ המובטחת".

הוא מספר איך גם במהלך הטיסה הארוכה כל כך, הוא הציץ לראות שכולם בסדר, וזיהה אסופה של נוסעים, התקרב והבין שהדליקו אש לחמם סיר, התכוונו לחמם מים לתה, וממש ליד תא הדלק. ברגע האחרון מיהר לכבות את האש.

את הספר הוא כתב יותר משישים שנה אחרי. הוא קיווה שאנשים ישמעו את הסיפור וידעו קצת על מאחורי הקלעים. הוא מספר שבמהלך כתיבת הספר הרבה

זכרונות עלו, והשתלבו בהרמוניה עם ערימות הרישומים ששמר עוד מאותם ימים, אוסף רישומים מרשים במיוחד שמתועד גם בספר.

כיום מעריכים שיש 750,000 צאצאים של אותם יהודים שהגיעו בטיסות אלסקה כל הדרך מעדן. לפני כמה שנים הוא נפגש עם תושב לוס אנג'לס, שהיה תינוק שהגיע בטיסה. המפגש היה מרגש. "הוא בכה, כולנו התרגשנו. הוא הגיע עם הנכד שלו, אני עם הנכדה שלי. הוא היום אחד מאנשי הנדל"ן המצליחים בלוס אנג'לס אחרי שהגיע מישראל והוא סיפר שרק בזכות זה, היה לו סיכוי להתקדם ולהצליח”. אלג'ן מספר שהמפגש הזה עורר בו את הכמיהה לכתוב את הספר. "ההורים שלו סחבו אותו במדבר כדי להגיע לטיסה הזו, והנה אני שם 65 שנים אחר כך מגיע לדבר איתו בבברלי הילס, הרגש ממש יצא מכלל שליטה. התחושה הזו כשפתאום יש מפגש אישי ומבינים שזה השפיע על חיים של אנשים אחרים, זה מרגש כל כך".

ערב ההוקרה החגיגי בניו יורק נולד ביוזמת ארגון החינוך הפרו-ישראלי standwithus, אשר שם לו למטרה לחלוק עם העולם את סיפורה הייחודי של מדינת ישראל, סיפור שעשוי מאינספור סיפורי גבורה. מרגש היה לגלות שגם משפחתו של מנכ"ל הארגון בניו יורק, שחר עזאני, הייתה אחת מאלו שעשו את הדרך הקשה מעדן לישראל במסגרת מבצע 'על כנפי נשרים'.

נכדתו של הקפטן, שהצטרפה אליו לערב ההוקרה, עובדת בימים אלו על עיבוד הסיפור לסרט. היא מספרת שכששומעים את הסיפור של סבה, מבינים שיש בכוחו של כל אחד מאיתנו את הדרך להיות הגיבורים בחייהם של אחרים. "יש לנו את הכוח הזה ואני מקווה שזה יעורר השראה בקרב הדור הצעיר".