סוף עידן? השינויים שמטלטלים את עולם האומנות

הסערה שעוררה התאבדותו של בועז ארד לפני שבוע הנכיחה מאפיין מאוד בולט של תקופתנו -הקיצוניות. התגובות נחלקו לשחור ולבן, מחמלה להתלהמות, כמעט ללא גווני ביניים. ההסבר נעוץ באפקט המטוטלת, שעפה מקיצוניות אחת לשנייה, רחוקה מנקודת האיזון בין ערכים ישנים לחדשים, וכך, בין תרבות עבר של העלמת עין לבין אפס סובלנות, היא קוטלת כל גוון של אפור. וזה לא רק בהקשר של metoo#, הקמפיין שמתנהל כמו שיטפון שסוחף איתו הכל, ללא הבחנה.

Central Park. יצירה של גיל הלר(יצירתו של גיל הלר)

גם עולם האומנות מתמודד עם שינויים גדולים, ולאחרונה נתקלתי בכותרת שמבשרת על "סוף עולם האומנות כפי שידוע לנו". זה נכון שהכל משתנה לנו אל מול העיניים, אבל כותרות מניפולטיביות מחמיצות את העיקר - אין רק שחור ולבן.

האומנים שחצו את גבולות MeToo#

הטכנולוגיה המתעתעת בעולם האומנות

האם המוזיאונים נעלמים מן העולם?

התערוכות השוות של 2018 בארץ ובעולם

בפרק האחרון מתוך סדרת כתבות על מצב האומנות, טוען מבקר האומנות האמריקני בן דיוויס שהכל משתנה לנו. אבל בהמשך הכתבה הוא מצטט מאמר משנת 1972, שמגדיר את עולם האומנות כרשת. דיוויס מופתע מכך שדברים שנכתבו לפני 45 שנה עדיין רלוונטיים, אבל זה אולי בגלל שהוא לא קרא את דבריו של הסוציולוג הצרפתי בורדייה, כי אז היה מבין שאין חדש תחת השמש - רק השחקנים משתנים. תמיד יהיו הוותיקים, שמנסים להיאחז בכל כוחם במה שהצליחו להשיג ולשמר ערכים ישנים, ומולם תמיד יהיו החדשים, שמנסים להדיח את הישן ולהביא את בשורת החדש.

אם אתם בצרפת - קפצו למוזיאון פיקאסו(באדיבות מוזיאון ישראל)

המוסדות הישנים - המוזיאונים, הגלריות, הכותבים והמבקרים - מאויימים על ידי חובבים הפועלים בפלטפורמות חדשות ברשת. המומחיות הישנה מאויימת על ידי חובבנות פופוליסטית. עיתונאים מזועזעים כשהם מקבלים הזמנות לאירועים בלעדיים יחד עם "משפיעי רשת". מוזיאונים מאויימים גם הם על ידי הרשת, שמציעה נגישות חינמית בלי לקום מהכורסה לאוצרות האומנות הגדולים ביותר בעולם. זה דורש שינוי של חוקי המשחק - וכך, גם מבקרים "ממוסדים" עוברים לכתיבת בלוגים ברשת, עיתונאים ותיקים כותבים בפלטפורמות חדשות ומגיעים לתפוצה גדולה יותר מאשר כל עיתון. לא מדובר על מודל של "או-או" אלא "גם וגם". לא מדובר בסוף מוחלט אלא בהתקיימות זה לצד זה של מודלים ישנים וחדשים. ככה זה בעונות מעבר.

חדשות בקטנה:

אולי זכורה לכם המהומה שהתעוררה כשהפסל אניש קאפור רכש את הזכויות הבלעדיות לצבע השחור משחור Vanta black- פיגמנט חדש שבולע 99.5% מספקטרום הצבעים והופך כל גוף תלת ממדי למעין "חור שחור". זה לא הפריע לאדריכל הבריטי אסיף חאן להקים את הבניין השחור בעולם, הצבוע בפיגמנט השחור, לכבוד אולימפיאדת החורף בדרום קוריאה. זהו ביתן זמני עבור חברת יונדאי, ומה לדעתכם הצבע בתוך המבנה? לבן שלג, כמובן.

גם הזכויות על השחור הן לא לנצח. אניש קאפור(צילום: Getty Images)

פיקאסו היה ידוע לשימצה ביחסיו עם נשים, אך אלה העריצו אותו והיו המוזות ליצירותיו הנפלאות ביותר. האישה האחרונה בחייו הייתה ז'קלין רוק, אותה הכיר בשנת 1952, אך השניים נישאו רק ב-1961 (אחרי שאשתו הראשונה אולגה נפטרה). אחרי מותו של פיקאסו ב-1973, היה מאבק מכוער בין רוק לבין פרנסואה גילו, אם שניים מילדיו. רוק עצמה התאבדה ב-1986 והותירה בת מנשואיה הקודמים, שהפכה ליורשת של 2,000 יצירות של פיקאסו, שרובן מעולם לא הוצגו. עתה עבודות אלה יהיו הבסיס למוזיאון הגדול ביותר של פיקאסו, שייפתח ב-2021 במנזר לשעבר בעיירה Aix en provence שבצרפת, בה חי פיקאסו עם ז'קלין רוק.

ואצלנו?

בתערוכה החדשה של האומן גיל הלר, שתיפתח ביום שישי בגלריה שטרן, יש עבודות רבות על ספקטרום השחור/לבן (עם הרבה גווני ביניים). בקולאז'ים המצויירים בצבעי שמן ברמה טכנית גבוהה ביותר, הלר לוקח אותנו אחורה וקדימה בזמן, על ידי יצירת חיבורים בין דימויים מהמאגר המשפחתי האישי ומהרשת. העולם האסוציאטיבי של הלר יוצר חידות אומנותיות שכל אחד יפרש על פי דרכו. בכל עבודה חבויים הקשרים אומנותיים, היסטוריים ותרבותיים, שרידים מעולמות שהיו ואינם אבל החיבורים ביניהם עכשוויים ביותר.

הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע.