שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם הוא טוב אלייך או מנצל אותך לצרכיו
    אנחנו רוצים להתמסר בזוגיות, וחלק מעסקת החבילה הזו הוא הרצון שלי לעשות למען האחר ולהיות שם בשבילו. אנו נהנים מכך, אבל מה קורה כאשר האחר מנצל זאת באופן לא הוגן? האם עדיין שווה לשלם את מחיר הזוגיות?

    כל זוגיות מייצרת מרחב משותף שבו אני והאחר מתערבבים. הצורך בקרבה מתבטא ברצון שלנו שבן הזוג יהיה ממש ההמשך שלנו, חלק מאיתנו ושהוא יחשוב כמונו. ואם יחרוג מכך, אנו מיד נתעצבן או ניפגע. חלק מהקרבה הרומנטית הוא גם ההתייחסות לאחר כאל פונקציה שאינה רואה אותו, ונוהגת בו כסוג של אוטומט של ציפיותינו או כבעל תכונה שמתאימה לנו ("לך יש ידיים טובות אז אתה תחליף את הנורה" או "אתה החזק, תרים אתה את המזוודות").

     

    הערבוב הזה הוא הביטחון שהזוגיות מקנה לי. הוא מה שנותן לי את ההרגשה שאנחנו באמת יחידה אחת, לא סתם שותפים לדירה, והוא גם זה שמרחיק מאיתנו חרדות נטישה ותחושה של בדידות. אז יש לזוגיות הרבה דיבידנדים וכדאי, כך מלמדים אותנו, לוותר למענה על עצמנו ועל צרכינו. אבל כשאנו פותחים את גבולות פרטיותנו תמיד יהיה מי שינצל את הפרצות ויעשה במרחב הנפשי שלנו כבתוך שלו. וזה לא בהכרח קורה באופן מודע. לקרבה, אם כן, יש גם מחירים שכדאי לבחון מבעד לערפל המיתוסים.

    לקרבה יש מחיר שצריך לבדוק אם שווה לשלם (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    לקרבה יש מחיר שצריך לבדוק אם שווה לשלם(צילום: Shutterstock)
     

    הבעיה העיקרית היא שאנו משתמשים במרחב המשותף של הזוגיות כדי לבנות גם את העצמיות שלנו. זה קורה לנו באופן טבעי כי אף אחד מאיתנו אינו מתהלך בעולם עם ביטחון עצמי מושלם. ואם אפשר להתחלק בנטל החששות ולהעמיסו על כתפי האחר, זה כבר מרגיע אותנו. אם הפרטנר יכול לשמש כלי קיבול לדברים שאני גאה בהם, או לחילופין לא גאה בהם, ולסחוב אותם עבורי, זה מקל מאוד את המשא שנושא העצמי שלי. כך, אם בעלי הוא ראש הממשלה, ברור שאני ארגיש שווה יותר כאישה. כך אני משתמשת בו כדי להעלות את הערך העצמי שלי: אם הוא כל כך שווה, כנראה שגם בי יש משהו שווה שכן לא סתם הוא בחר בי.

     

    ואם אני חברותית והוא ביישן ושתקן, אני יכולה להפקיד אצלו את כל חוסר הביטחון שלי. זה הוא הבעייתי, לא אני. ואז כמובן שלידו אני ארגיש מלאת חיים ופורחת, והחברותיות שלי תתעצם. ואם גם אוכל להתלונן על כך שהוא לא יוצר קשר עם אחרים במפגשים חברתיים, ושזה מעצבן אותי, אז זה בכלל בונוס. אני מתנקה לחלוטין מהספיקות והקשיים שלי, והוא הופך להיות שתקן וביישן עוד יותר. מכאן שלפעמים העצמיות שלנו נבנית על חשבון האחר. ההתחזקות שלנו מחלישה אותו ולהיפך. זהו אינטרס פחות אסתטי מהאהבה שאני חשה כלפיו, אבל לעיתים הוא אינו ניתן להפרדה. האם יש מישהו שיכול להיות נקי לחלוטין מזה? כנראה שלא.

     

    חוסר תקשורת כמקור לריבים זוגיים

    חוסר תקשורת כמקור לריבים זוגיים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מחיר הזוגיות

    אז הדברים מסובכים כי אנחנו רוצים להתמסר בזוגיות, וחלק מעסקת החבילה הזו הוא הרצון שלי לעשות למען האחר, לשרת את צרכיו ולהיות שם בשבילו. אנו נהנים מכך. אבל מה קורה כאשר האחר מנצל זאת באופן לא הוגן? האם עדיין שווה לשלם את מחיר הזוגיות? התבוננו בעצמכם ונסו להיזכר איך הייתם לפני שהכרתם את בן הזוג הנוכחי שלכם - האם הייתם מאושרים או עצובים יותר? האם יש דברים שנהגתם לעשות וכיום משהו בתפקוד שלכם הצטמצם?

     

    מכירים את זה שמשהו שהתקבע בתחילת הקשר, תפקיד שלקחתם על עצמכם בהתלהבות, הופך להיות דפוס שקשה מאד לשנות אותו מאוחר יותר בזוגיות? זה השימוש הרגשי שהזוגיות עושה בנו. לא פעם אנשים שהתגרשו מתבוננים בפליאה בשינוי שעבר על בן הזוג שלהם לאחר הגירושים, ומופתעים לגלות אדם אחר לגמרי. זו שהייתה מוזנחת וגילתה התנגדות לכל מגע, הפכה פתאום לאישה חושנית ומפתה. זה שנחבא אל הכלים הופך לאדם חברותי ופופולרי. לא פעם הפרידה עצמה מחזירה לאנשים חלקים של עצמם או כוחות מסוימים שנבלעו בזוגיות.

     

    יש אנשים שהתשובה לשאלת הזוגיות לגביהם היא חיובית: הזוגיות מעניקה חברות, שיתוף, אהבה, ואינטימיות מספקים. ה'ניצול הרגשי' הוא חלק קטן בהסדר, או שהוא משרת את שני הצדדים באופן מאוזן. אבל יש אנשים שעבורם זוגיות היא אסון. היא מחלישה אותם, חונקת את אישיותם, מפרקת אותם ומוחקת את עצמיותם. העניין הוא שלא קל לעלות על העניין הזה. לא קל להבחין במניפולציה הרגשית שבן הזוג עושה לנו מתחת לפני השטח, כי בדרך כלל הוא משתמש בחולשות ׳אמיתיות׳ שלנו אבל מעצים אותן, במקום לחזק אותנו.

     

    כך, אני עשויה להרגיש אסירת תודה על כך שאיש כל כך שווה בחר להיות איתי, להודות על מזלי, ולהרגיש שבלעדיו חיי לא יהיו חיים, ובאותו הזמן לא להבחין בכך שהתלות שלי בו מעניקה לו ביטחון שבלעדיה הוא לא היה מרגיש כל כך מוצלח. "אשתי קוראת לי מפלצת", אמר לי מישהו, "והיא צודקת. גם הוריי חשבו ככה". אנו מזדהים לחלוטין עם מה שהאחר הלביש עלינו, ולא מבחינים שזהו ניצול רגשי. בסיפור הזה מי שמתנהגת כמו מפלצת היא דווקא האישה, אבל בחורנו הטוב היה צריך לפגוש נשים אחרות כדי להשתכנע שאשתו טועה.

     

    אז איך נדע אם זה אנחנו או הזוגיות? כלל אצבע הוא המידה שבה אנו מרגישים טוב עם עצמנו במערכת היחסים שלנו. האם אנו מרגישים עם עצמנו טוב יותר מאשר לפני שהכרנו את בן הזוג? האם דבר לא השתנה בתחושה שלנו לגבי עצמנו, או שאולי אנו מרגישים כמו קוץ בישבן? זוגיות נועדה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. וכדי לוודא שזה אכן כך, כדאי שנשאל את עצמנו, בלי פולניות יתירה, למה מגיע לנו כל הטוב הזה.

     

     

    ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הפרטנר הופך לכלי קיבול גם בדברים שאנחנו לא גאים בהם
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים