"כשליאור נהרג רציתי למות, היום בחרתי בחיים"
כשליאור, בנה של מימי זיו נהרג בפעילות מבצעית ברפיח לפני 15 שנה היא רצתה למות. היום היא כותבת בכנות מרגשת על הבחירה בחיים המתרחשת בכל בוקר מחדש ועל הדרך שבה בחרה המשפחה להנציח את זכרו
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
ל י א ו ר של אמא - נקודת מפגש. ליאור שלי, הבן האמצעי שלנו נולד אחרי הריון מסובך ולידה קשה. ילד שובב מלא אנרגיות, עקשן, חייכן תמיד צוחק ומתבדח. לפניו אחות בכורה גילי ואחריו אח צעיר דניאל . במהלך התיכון התאהב ליאור בלימודי הצילום והתמסר לכך בכל ליבו. תמיד התרוצץ עם המצלמה עליו ובילה שעות רבות במעבדת בית הספר, אז עוד פיתחו את התמונות במעבדת חושך וליאור לקח על אחריותו את הפעלת המעבדה.
ליאור נלחם להתגייס ליחידת דובר צה"ל, הכין תיק עבודות לתפארת וניגש לראיון גם כשלא היה סיכוי שיתקבל לא התייאש והמשיך לנדנד. לבסוף אחרי הטירונות הגיע ליחידה המבוקשת ולא היה גאה ממנו. יחידת הצילום וההסרטה שהמשרדים שלה היו ברחוב הארבעה בתל אביב ולא הייתה אמא רגועה ממני, החייל שלי בתל אביב! תקופת האינתיפאדה והילד שלי מתעד טקסים בלטרון ורץ ומצלם יחידות במדבר יהודה ואני רק דואגת ואומרת לו שיזהר בכבישים ומהפיגועים באוטובוסים.
ואז מגיעה השבת הנוראית הזאת מיד אחרי ליל הסדר שבה הוא תורן במשרד. לילה קודם בליל הסדר ישבנו ביחד כל המשפחה שמחים ומאושרים ביחד וכמובן מצטלמים, בטח ,תמיד אנחנו מצטלמים. ואני אומרת לו אז תחבק אותי ומחייכת! וזאת התמונה האחרונה שלי איתו.
המגפה החדשה שתוקפת כ-50% מהמבוגרים בישראל
ובשבת בצהריים הוא מודיע לי שהוא חייב לנסוע לבאר שבע. אני מבקשת שיודיע לי שכשהוא מגיע, מפחדת מהאוטובוסים המתפוצצים בכבישים. והוא מתקשר בערב ומודיע "אמא הגעתי הכל בסדר". אבל לא אומר לאן הגיע, בדיעבד הסתבר לי שהגיע לעזה.
אחרי חצות הם הגיעו אלינו הביתה. ואני פתחתי את הדלת לקבוצת גברים חלקם עם מדים חלקם על אזרחי ואחד שהודיע לי בקול שעד היום לא שוכחת "ליאור נהרג בפעולה צבאית בעזה." ככה חד וחלק קצר ולעניין. ואני זוכרת שחשבתי שהוא בוודאי טעה בבית או במשפחה כי ליאור שלי בכלל בבאר שבע וכדאי שייצא מהבית שלי.
ליאור נהרג ב-20.4.2003 כצלם דובר צה"ל במהלך תיעוד פעולה מבצעית של פהלח"ן גבעתי לפתיחת מנהרות ברפיח.
וככה התהפכו להם חיי.
מאז ועד היום כשאני כבר בת-60, אני מרצה לאיור אופנה ב"שנקר" אבל היום אני מלמדת מעט שעות ורק את מה שאני אוהבת, ההוראה והסטודנטים הם האהבה הגדולה שלי. היום אני עושה רק מה שטוב לי ומעניקה להם את כל מה שאני יכולה. בעבר לימדתי בעוד מקומות אבל הפסקתי.
אני גם מציירת, אחרי שליאור נהרג חזרתי לצייר באינטנסיביות רבה מאד בעיקר את הכאב שלי. אני מתחזקת ספרי סקיצות, מעין יומנים בהם אני מתעדת את מה שעובר עליי, הציור זה הכלי שלי עוד מהילדות והוא הציל אותי בימים הקשים גם כשלא יכולתי לדבר או לצייר דברים ברורים ציירתי עם האצבעות או עם שפכטלים, עם הלב והנשמה ועם הרבה דמעות.
רק לאחרונה חזרתי לצייר ציור אופנה אבל בצורה קצת אחרת, חופשית יותר זורמת יותר והרבה יותר צבעונית. היו ימים שהרגשתי שחלק מגופי נכרת ורציתי למות אבל ברגע שבחרתי לחיות החלטתי שאני רוצה לחיות טוב ולחיות עם תקווה, זאת מלחמה יומיומית, זאת בחירה בחיים כמעט כל יום אבל אני עושה אותה.
לצד הבחירה בחיים יש לי ולבעלי דוד עוד שני ילדים ושלשה נכדים שמכניסים אושר גדול לחיינו ויחד עם זאת אנחנו ממשיכים להנציח את ליאור במשך 15 השנים שחלפו. ליאור הוא חלק מהחיים והמשפחה שלנו וגם הנכדים חיים ומדברים עליו כחלק מהמשפחה.
לאורך השנים בחרנו דרכי הנצחה שונות להנציח את ליאור-קיימנו תערוכות צילום במרכז הקהילתי ליד הבית כל יום זיכרון, צעדנו ב"שביל ישראל" כל שנה בחול המועד פסח והוצאנו הגדות של פסח לזכרו. גילי ואורי הקימו את "בית ליאור" מרכז ללימוד וטיפול ע"פ עקרונות הגישה ההתנהגותית לילדים המאובחנים עם עיכוב התפתחותי אוטיזם והוריהם, מרכז שפועל בכל הארץ.
בגיל 85: דורית החליטה לעשות שלום
בכל שנה: תחרות צילום לזכר ליאור
מכיוון שאני עובדת ב"שנקר" נראה מובן מאליו עבורנו אחרי שליאור נהרג לחנוך ב"שנקר" סטודיו לצילום על-שמו ואנחנו מקיימים מאז מדי שנה תחרות צילום לסטודנטים מהמחלקה לאמנות רב-תחומית, במסגרתה אנו מקיימים תערוכת צילום ומעניקים מלגות לימודים. הצילום היה אהבתו הגדולה של ליאור ואנחנו רואים בדרך הזאת את ההנצחה הכי מתחברת לליאור והכי חשובה.ליאור הותיר אחריו כ-4000 תמונות צבאיות השמורות בדיסקים בארכיון בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר ומלבד זאת עוד הרבה תמונות ואלבומים השמורים אצלנו בבית. הסטודנטים נחשפים לצילומים האלו ודרך כך לאופי ולדרך הצילום של ליאור לומדים להכיר אותו וזה כשלעצמו מחמם את ליבנו.
השנה אצרו את התערוכה סטודנטים לצילום משנה ד' והיה לי מאד מרגש להיפגש איתם לשמוע מהם איך הם חוו את ליאור שלי לאורך השנים, איך הם רוצים "להציג" אותו בפני שאר הסטודנטים.
לקראת התערוכה שהתקיימה השנה וננעלה רק לאחרונה התפתחו שיחות עם הסטודנטים האוצרים, הנושא "נקודת מפגש" עורר הרבה שאלות. צילומיו של ליאור מהווים בסיס לתערוכות מגוונות לאורך השנים בניסיון למצוא את נקודת המפגש עם חייו ועם נושאי הצילום שהעסיקו אותו במיוחד.
לי יש המון מפגשים עם ליאור כל יום וכמעט כל היום. בכל שיר שאני שומעת ברדיו, בכל אדם שאני פוגשת, כל מפגש כזה מחמם את ליבי ומעורר געגועים מחדש.
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
