שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי ישלם מס שבח? המוכר והקונה לא דיווחו על העסקה
    הרשויות לא עודכנו בזמן על מכירת קרקע בבית ג'אן. לימים, ברקע סכסוך בין המוכר והקונה, ביהמ"ש חילק ביניהם את החיוב על המס וריבית הפיגורים
    בית משפט השלום בצפת קיבל לאחרונה באופן חלקי תביעה שהגיש בעליה לשעבר של קרקע בבית ג'אן נגד מי שרכש אותה ממנו, ובמסגרתה דרש ממנו חיוב פיגורים בגין אי תשלום מס שבח. השופטת מיכל ברלינר-לוי קבעה כי הרוכש הוא שיישא בפיגורים, בעוד שאת הקנס שהוטל בגין אי דיווח על עסקה ישלמו שניהם חצי-חצי.

     

    מקורו של הסכסוך בעסקה מ-2009, שבמסגרתה רכש הנתבע מהתובע קרקע ביישוב, אבל השניים לא דיווחו על כך לאגף מיסוי מקרקעין. מאוחר יותר התגלעו מחלוקות בנוגע לעסקה עצמה, ואלה הוכרעו רק ב-2014 בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה.

     

    במוקד התביעה הנוכחית ניצבה טענת התובע שלפיה ב-2016 הוא שילם את מס השבח על העסקה, כולל קנס בגין אי-הצהרה וריבית בגין איחורים בתשלום - זאת בניגוד להסכם שנחתם בין השניים, שבו התחייב הרוכש לשלם את המס. התובע טען כי הקנס שולם באמצעות הליכי גבייה ומימוש עיקול שרשות המסים הטילה עליו.

     

    הנתבע לא חלק על חובתו לשלם את קרן מס השבח, בסך 38,095 שקל, אולם התנגד לשאת בתשלום ריבית הפיגורים או הקנס בגין אי-הצהרה. לטענתו אלה הם תולדה של ניסיונות התובע להתנער מהעסקה, וכן של רשלנות של עורך דינו שלא דיווח עליה במועד הקבוע בחוק. לתמיכה בעמדתו הוא הפנה לפסק הדין מ-2014, שבו התקבלה תביעתו וניתן צו לרישום הזכויות בקרקע על שמו. רק אז, לשיטתו, ניתן היה לדווח על העסקה לרשויות, אלא שהדבר כבר היה כרוך בתשלום פיגורים וקנסות בסך כ-100 אלף שקל.

     

    היות שהנתבע הסכים לשלם את המס המקורי, השאלה המרכזית הייתה מי יישא בסכום הפיגורים שהתווסף לקרן מס השבח בגין העסקה, וכן בקנס בגין אי דיווח. השופטת מיכל ברלינר-לוי הבהירה שלפי חוק מיסוי מקרקעין, גם המוכר וגם הרוכש חייבים לדווח למינהל על העסקה ופרטיה תוך 30 ימים מביצועה (ומס השבח חייב להיות משולם תוך 60 ימים מיום המכירה).

     

    נקבע כי יש להבחין בין חובות הצדדים במישור שבינם לבין הרשויות, לבין החובה החוזית, שלפיה הנתבע התחייב לשלם את המס. השופטת הבהירה כי שני הצדדים הפרו את הדין בכך שלא דיווחו על העסקה עד 2014. היא דחתה את טענת הנתבע שלפיה רק לאחר פסק הדין מ-2014 ניתן היה לדווח על העסקה, והדגישה שבכל מקרה לא ברור מדוע לא דיווח עליה בסמוך לחתימה, כמתחייב על פי חוק.

     

    במקום זאת, הרוכש חיכה עד שבפועל החוב – גם הקרן וגם הפיגורים – שולמו באמצעות מימוש עיקול שהוטל על התובע, מה שלפי השופטת מהווה חוסר תום לב. לכן היא התקשתה לקבל את טענתו כי הסיבה לאי הדיווח ואי תשלום המס במועד נעוצה בהתנהלות המוכר.

     

    בסיכומו של דבר סברה השופטת ברלינר-לוי כי "באיזון הראוי בנסיבות, יש להשית את הקנס בגין אי הצהרה במועד על שני הצדדים באופן שווה, בעוד שאת יתרת הסכום על פי השומה יש להשית על הנתבע בלבד".

     

    לסיכום חויב הנתבע לשלם לתובע כ-53,300 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 שקל.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים