מהיום אני לא דני, תקראו לי אשגר
לצעירים בקהילת יוצאי אתיופיה נמאס לחכות שייתנו להם הכשר כישראלים. הם מוותרים על שמות כמו אמיר או חנה והופכים ל"אמייה" ו"נאני", מזמינים קייס ולא רב, מתלבשים כמו ההורים ויוצרים תרבות שמשלבת בין כאן לשם בלי להתנצל. "לקהילה נמאס להתחנן להכרה. כשאתה מאבד את האמון במערכת, אתה מתחיל לעשות דברים בעצמך"
לכל איש יש שם שניתן לו על ידי אמו, אביו, או במקרה שלי - אחותו. שמי, אורטל, ניתן לי על ידי אחותי הגדולה, פשוט משום שהיא אהבה את השם. הוא היה סתם שם רגיל. כילדה אני זוכרת שקינאתי בילדים האתיופים האחרים, שזכו לשמות באמהרית או בטיגרית. זכורה לי במיוחד הפעם ההיא שחתמתי על מבחן בתיכון בשם "מברט", שמשמעו בטיגרנייה "אור". הוא נשמע לי הרבה יותר יפה ומעניין מסתם "אורטל".
לחלק לא מבוטל מיוצאי אתיופיה יש את השם שאיתו נולדו, והשם ה"חדש" שניתן להם על ידי משרד הפנים, המנהלת בבית הספר או אפילו הגננת. שמות הם בעצם סממן לשאיפה להשתלב בנוף המקומי, להיות חלק מהמרקם החברתי.
ישראל תבעה מהעולים להשתנות, והם אכן קיבלו על עצמם את התבנית המקומית בדמות שמות, שפה, תרבות ותפיסת עולם. קיבלו, אבל לא התקבלו. ההפרדה בינם, בינינו, לבין ישראלים שצבע עורם לבן מורגשת כמעט בכל תחום: חינוך, תעסוקה, אלימות משטרתית, ואברה מנגיסטו שנרקב בשבי חמאס.
אלא שעכשיו בקרב הקהילה כולה נרשמת חזרה לסממני המולדת הישנה: חתונות שמנוהלות על ידי קייסים אתיופים, חזרה לשמות האתניים והתעוררות של תרבות אתיופית מקומית. באופן אישי - גילוי נאות - אני חברה בהרכב ספוקן וורד בשם "שירת האפרו", שישתתף מחר בערב בפסטיבל "הולגאב" לתרבות ישראלית אתיופית.
הפסטיבל, בניהולו האמנותי של אפי בניה, מציג השבוע בבית הקונפדרציה בירושלים יצירה ישראלית־אתיופית, ונוסד לפני שמונה שנים. במסגרתו מושק גם מארז הכולל שלושה תקליטורים עם תיעוד נדיר שנאסף משך שלושה עשורים, של הקייסים האתיופים שרים את תפילות ביתא ישראל. הרעב של הקהל לשמוע ולראות את עצמם משתקפים בתוך הטקסט הוא עצום.
כדורגלן העבר וחבר מועצת עיריית נתניה בהווה, אמייה טגה (33), חזר לשם הולדתו והפך לפעיל חברתי מוכר. טגה, נשוי ואב לשלוש, גם לומד לתואר ראשון במשפטים. "השם זה אמא־יה, כמו אמא קטנה", הוא מסביר וצוחק, "אבל אמא שלי אומרת שזה ילד נצחי. הייתה לי איזו הארה: אני יושב עם עצמי, ופתאום חושב: קיבינימט, מי נתן לי את השם הזה, 'אמיר'? איזו מנהלת, עם כל הכבוד, ובכזאת קלות ויתרתי על השם שנתנו לי ההורים. אצלנו יש משמעות גדולה לכל שם, ואז נופל האסימון עד כמה הפגיעה בהורים שלי גדולה. נסעתי למשרד הפנים וחזרתי לשם המקורי".
ספגת ביקורת?
"הרבה עיתונאים אמרו, 'מה, הוא לא מרגיש חלק? הוא משחק בנבחרת ישראל'. אותי זה לא עניין. זה אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי".
מאיפה נובעת החזרה הזאת למקורות, כולל לבוש מסורתי ושחזור מנהגים מאתיופיה?
"לדעתי זאת תוצאה של המחאות נגד האלימות המשטרתית ב־2015. ניסינו להתקבל לחברה בכל דרך, ולאנשים מהקהילה נמאס להתחנן להכרה. ככה אנחנו. טוב לכם? בסדר. לא טוב לכם? לכו קיבינימט".
היום, כשהוא עמוק בעשייה החברתית והפוליטית, טגה מסתכל על המציאות במבט מפוכח יותר. "אני לא רואה שינוי בחברה", הוא אומר. "האלימות המשטרתית עדיין קיימת וגילויי הגזענות התעצמו, וכשאתה מאבד את האמון במערכת אתה מתחיל לעשות דברים בעצמך. אני רואה ילדים, גם אלה שנולדו בארץ, מתחילים לחקור מי ומה הם, שואלים את ההורים שלהם".
משחקי הקייס
קייס סמאי אליאס, יו"ר המועצה הרוחנית של הקייסים בישראל, חש היטב את התנועה החדשה. "יש נהירה של גברים צעירים שגדלו בארץ", הוא מספר. "כשאני הוסמכתי, היו בישראל שישה קייסים. היום יש למעלה מ־30 קייסים צעירים שהוסמכו בארץ".
קייס סמאי מסביר שיש לכך כמה סיבות. בין היתר, המחאה שהדגימה לבני ובנות הקהילה את הדחייה של המוסדות הישנים, כולל הדתיים. למשל, בסוגיית "ספק יהודי". על פי רבנים רבים בישראל יהודי אתיופיה אינם יהודים מספיק, ומכאן נגזר היחס כלפיהם.
"היום כבר מכירים יותר ויותר בקייסים", הוא אומר. "התגובות חיוביות ומכבדים אותנו. קיבלתי גם תגובות מצחיקות כמו 'אתה הודי? אתה מוסלמי? וואלה, איזה כובע יפה, זה נגד שמש?'".
מה הקשיים שאתה חווה?
"יש את הישראלים המכוערים שמאמינים שאין יהודי שחור. אלה יגידו, 'אתה צריך להגיד תודה שהביאו אותך למדינה מתקדמת'. אני לא מתייחס אליהם ברצינות".
למה בכלל חשוב שיהיו קייסים בישראל, שיש בה המון רבנים ואנשי דת?
"הקייסים הם ההיסטוריה שלנו, דרכם אנחנו יכולים לראות את יהדותנו. בלעדיהם אנחנו מהגרים שבאו לחיות חיים טובים במדינה מערבית".
יש כאלה שלוקחים את רעיון האוטונומיה התרבותית המתהווה רחוק יותר. יהיו שיאמרו רחוק מדי. למשל, איש עסקים מוכר בקהילה, שהחזון שלו הוא אוטונומיה אמיתית. "הרוב בקהילה נגד זה", הוא אומר. "בכל ההפגנות הם בוכים, מנסים להשתלב בכוח. אנחנו לא ביקשנו להשתלב, ביקשנו שיפסיקו להרביץ לנו. אנשים חושבים שכל מה שקרה לנו עד היום זו מקריות ולא יד מכוונת. שיקראו עיתונים ויבינו איך דיברו עלינו בשנות ה־70".
הוא מדבר ממקום כואב, מלא זעם. "חלמתי שיהיו לנו מעין קיבוצים ברחבי הארץ, עם רוב אתיופי", הוא אומר. "רק אתיופים יוכלו לגור שם, אבל לא כל אתיופי, אלא רק כאלה שיקבלו על עצמם את התרבות והמסורת האתיופית, כמו הקיבוצים של האשכנזים. הגנים, בתי הספר, מורים משלנו. אני וכמה חבר'ה רוצים בכלל לחזור לאתיופיה ולבנות שכונה אתיופית־יהודית באדיס אבבה. בכל העולם יש קהילות של יהודים והם לא עוברים את הסבל שאנחנו עוברים פה בארץ. המדינה הזו לא הולכת לשרוד עוד 30 שנה".
אל תקראו לי חנה
את אשגר (28), סטודנט בבית הספר לאמנות בצלאל שהגיע מאשדוד, הכרתי בכלל בשם דני. "הייתה לי סלידה מהשם שלי במשך תקופה ארוכה", הוא מספר, "וזה השליך על החיים שלי, עליי כאדם. לא מצאתי את עצמי והרגשתי עד כמה זה מעכב ומגדיר אותי בצורה לא בריאה".
את השם דני סיפרו לו שהוא בכלל נתן לעצמו, אבל הוא לא ממש מאמין לזה. "מתישהו מצאתי את עצמי מתחיל לחזור לתרבות שלי, לקהילה האתיופית שממנה התרחקתי כילד".
מתי?
"מ־2012 ועד ההפגנה של 2015 הייתה התעוררות גדולה. הגעתי להבנה שמשהו לא בסדר באיך שאני מתנהל. הרגשתי שאני צריך לקחת את השם שנתנו לי ולהיות גאה בו".
זרז נוסף לחזרה למקורות היה מותו של סבו לפני ארבע שנים. "זה זיעזע את העולם שלי", הוא מספר. "כשהוא הלך, הבנתי כמה פיספסתי. הידע שהיה אצור בו, ההיסטוריה המשפחתית, כל הדברים שברחתי מהם כילד. סבא גם היה היחיד שקרא לי בשם האמהרי".
בבצלאל, עד כמה אתה מרגיש שהשתלבת?
"אני מרגיש בולט בשטח. מספר האתיופים בבצלאל נמוך יחסית, בגלל שהמקצועות האלה עוד לא נמצאים במחשבה של הקהילה. אני בוחר לא להתייחס לזה. אני לא רוצה להיכנס למשבצת של האתיופי".
בימים אלה משתתף אשגר בתערוכה בשם "ביתא", שגם היא מתקשרת לסיפור. לתפיסתו, היצירות שלו אתיופיות מעצם היותן, גם אם הוא בכלל משלב בהן מוטיבים יפניים. "הכל התחיל בקבוצת פייסבוק שנקראת 'אמנות יוצאי אתיופיה'", הוא אומר. "הבחור שפתח אותה ניסה ליצור פלטפורמה לאמנים יוצאי אתיופיה. אנשים העלו יצירות שלהם, החלו התעוררות ושיח, 'הבית האדום' בשכונת שפירא בתל־אביב נרתם למטרה, והפתיחה הייתה לפני עשרה ימים. כולנו הופתענו מכמות האנשים ומהחשיפה. הצגתי שם שתי סדרות של צילומים ואני כבר חולם על עוד תערוכה כזאת".
גם נאני (בעבר חנה) ברוק מגיעה מעולם האמנות והבמה. היא מורה, במאית ושחקנית תיאטרון, שמפעילה עסק בשם "תיאטרון בצבע" אשר מטרתו לדבר על זהות אישית וקבלת האחר דרך עולם התיאטרון. "התיאטרון הציל אותי", היא מודה. "בכיתה ט' הייתי בחוג לתקשורת. עשיתי סרט דוקומנטרי על מה זה להיות אתיופי, וזה העלה לי המון שאלות על המקום שלי. למשל, למה אני עדיין משתמשת בשם החדש, שניתן על ידי הסוכנות היהודית".
השם חנה עדיין מופיע בתעודת הזהות, אבל נאני כבר במקום אחר. "הוא שם כדי להזכיר לעצמי שעברתי תהליך", היא מסבירה. "בשנת השירות שלי עבדתי בבית ספר שבו הכרתי חבר'ה אתיופים שנשארו עם השם שלהם, המקורי. הם היו נורא גאים בזה וקינאתי בהם. באמת, כשהתחילו לקרוא לי רק 'נאני', הרגשתי כאילו משהו קם לתחייה באישיות שלי".
כמו אצל חבריה, גם אצל נאני המהפך הושלם במחאות של 2015. "אחריהן כבר לא הייתי מוכנה שאף אחד יקרא לי חנה", היא מבהירה. "אם פעם רציתי להיות חלק מכולם, היום אני גאה בייחוד שלי. לא אמחק את ההיסטוריה שלי".
עוד צעד לקראת שוויון
פרויקט "ידיעות אחרונות" ו"עולים ביחד" בדרך לתקשורת מגוונת יותר
כתבה זו של אורטל מוגוס היא התוצר הראשון של תוכנית חדשה שמתקיימת בימים אלה בשיתוף פעולה בין קבוצת "ידיעות אחרונות" ועמותת "עולים ביחד". החניכים, מקהילת יוצאי אתיופיה, עוברים שיעורים מעשיים והרצאות של עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות", ועובדים על פרויקטים עיתונאיים משלהם. בשבועות הקרובים נחשוף בעיתון ובאתר כתבות נוספות.
המטרה המיידית פשוטה: לעזור לאנשים מוכשרים ושאפתנים בקהילה לרכוש את המיומנויות שיסייעו להם להשתלב בעיתונות. אבל מעבר לכך, היוזמה נולדה מתוך שאיפה לחולל שינוי באופן שבו מוצגים יוצאי אתיופיה בתקשורת, להוביל לניפוץ סטריאוטיפים גזעניים ולעשות עוד צעד לקראת שוויון חברתי.
הדרך הטובה ביותר להבטיח שזה יקרה, לדעתנו, היא לדאוג שמערכות העיתונות השונות, אצלנו וגם אצל מתחרינו, יהיו כמה שיותר מגוונות, וייתנו במה ראויה לקולות שונים.
לפנייה לכתב/ת 
