"מדליה היא המטרה, אבל הדרך אליה היא הדבר החשוב"
אריק זאבי היה מדליסט אולימפי ואחד האלופים הנערצים של הספורט הישראלי, ועכשיו הוא מגדל בעצמו ילדה שהיא אלופת ישראל בהתעמלות. במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר" ניסינו לברר איתו אילו תכונות הופכות צעיר עם פוטנציאל לאחד שגם מגשים את החלום, אילו הרגלים כדאי לרכוש, מה היה החלק של הוריו בהצלחתו – ואיך הוא רואה את תפקידו כאבא שהוא גם ספורטאי עבר וגם מאמן בהווה (ספוילר: משתדל לא להשתלט)
בשיתוף תלמה
אליפות ישראל בג'ודו לבוגרים, שנת 1992. אל המזרן עולה נער צעיר בשם אריק זאבי, רק בן 15 ושלושה חודשים. הוא אמנם צעיר בלפחות שש שנים מיריביו, אך על שנות הניסיון שחסרות לו הוא מפצה בגוף אתלטי וברוח לחימה. במועדון הג'ודו השכונתי בפרדס כץ ידעו כבר כמה זמן שהצעיר חדור המטרה נועד לגדולות, והפעם התקוות התגשמו במלואן: זאבי לקחת את מדליית הזהב ועשה היסטוריה כשהיה לזוכה הצעיר ביותר בתולדות האליפות. לימים הוא יגיד שזו הייתה נקודת המפנה המשמעותית בקריירה שלו.
"הפכתי לספורטאי הצעיר ביותר שעשה את זה מעולם, וכך, אוטומטית העלו אותי לנבחרת הבוגרת, שהתכוננה לאולימפיאדת ברצלונה דאז", נזכר זאבי. "היה שם משהו שהפך למקצועי - נבחרת בוגרת, אולימפיאדה. פתאום הבנתי שזה כיוון שאני בוחר בו באופן מודע וזה מה שאני רוצה לעשות במשך כל חיי".
זאבי המשיך לממש את הפוטנציאל. הוא היה אלוף ישראל, סגן אלוף העולם, ארבע פעמים אלוף אירופה, וכמובן, התואר שהפך אותו לסמל לגאווה לאומית – מדליסט ארד באולימפיאדת אתונה, שהתקיימה בשנת 2004.
ומהי היא הדרך שמובילה לתהילה? אילו תכונות הופכות אדם לאלוף? "אני חושב שחלק מההצלחה טמון ביכולות הפיזיות שנולדתי איתן וחלק בא מהמשפחה ומהמאמן שגידל אותי", מסביר זאבי. "הייתה בי איזושהי תחרותיות, רצון מאוד גדול לנצח ולהשתפר כל הזמן. כל הד.נ.א של המועדון הקטן שלנו בפרדס כץ היה של להילחם, של לא לוותר. בתחילת הדרך הייתי חושב הרבה אחרי קרבות מה לא היה בסדר, מה אפשר לתקן. השקעתי כל הזמן מאמץ איך להיות יותר טוב".
בזמנים שבהם אנו עדים להורים שעושים הכל על מנת לדחוף את ילדיהם קדימה - לפעמים אפילו במחיר של חציית גבולות מדאיגים, זאבי מודה שהוריו ידעו לאזן בצורה אופטימלית את הגישה שלהם לתחביב הספורטיבי של בנם, שרק הלך ותפס נפח גדול יותר בחייו.
"יש לי משפחה מאוד תומכת ומכילה ובלעדיהם היה לי מאוד קשה להצליח", הוא אומר. "ההורים שלי תמיד היו שם וגם ידעו מתי לא להתערב. הם לא היו מההורים שיורדים עליך אם לא הצלחת. הם תמיד עודדו אותי ולקחו אותי קדימה. זאת כמובן מעבר לדאגה לכל הלוגיסטיקה של האימונים, שזה גם חלק מאוד חשוב בהצלחה".
אך גם קשיים והתמודדויות לא פשוטות היו מנת חלקו, והוא נדרש להקריב לא מעט למען הגשמת המטרה. "זה לוותר על יציאה בשישי עם חברים כי בשבת יש תחרות", הוא נזכר, "או למשל, יצאתי רק לטיול שנתי אחד עם הכיתה כי כל פעם זה נפל על תחרות ולא יכולתי להרשות לעצמי להיעדר ליומיים. סדר היום שלי התחיל כמו כל ילד רגיל: הייתי קם, אוכל ארוחת בוקר והולך לבית הספר, וכשחזרתי הייתי אוכל מהר וישר נוסע לאימון, עד הערב. אחד הדברים החשובים זה שאם הבוקר לא מתחיל טוב, או שקורים דברים רעים במשך היום, לדעת לנקות את זה בזמן האימון. ואת התובנה הזו אני מעביר גם הלאה".
כשמדברים על "הלאה", הכוונה היא בעיקר לבתו, נועם, שכבר עושה חיל בעצמה: היא רק בת 10, ובשבוע שעבר זכתה בתואר אלופת הארץ בקרב-רב, בקפיצות ובתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים, והוסיפה על הדרך מדליית כסף במקבילים וארד בקורה. אביה מרוצה, אך היה מעדיף שהיא גם תיתן לעצמה מרווח נשימה מספק ליהנות מהילדות.
"לא מזמן בדיוק היה ל"ג בעומר עם חברים לכיתה וזה נפל לה על אימון, כשבעוד שלושה שבועות אליפות ישראל", הוא מספר. "אמרתי לה שלא נורא לפספס פעם אחת, אך היא בכל זאת בחרה ללכת לאימון. היא יותר בוגרת ממני בהרבה ומבינה שאליפות ישראל יותר חשובה לה".
העברת את רוח הלחימה לדור הבא?
"היה לי מאוד ברור שאני רוצה שהילדים שלי יעסקו בספורט תחרותי כדי לקבל מגיל צעיר את החיכוך הזה עם הלחץ, עם הקושי והכישלון. לדעת להתמודד עם עצמם. אני קורא לזה לרכוש השכלה מנטאלית. אני יודע כמה זה מסוכן כשהורה נכנס לפוזיציות של מאמן כי אני בעצמי מאמן, לכן אני משתדל מאוד לא לדחוף אותה. היא רוצה בעצמה, יש לה את הדרייב הזה, ואני מעודד את המעמד ואת זה שהיא מתמודדת".
כיום, זאבי לא נח על השמרים. מרגע הפרישה הוא מנהל עמותה לקידום מצוינות בספורט ומתפרנס מהרצאות וסדנאות שבהן הוא מעביר את האידיאולוגיה שלו בנוגע לספורט תחרותי. בנוסף, הוא מאמן ג'ודו שלוש פעמים בשבוע, הפעילות האהובה עליו, לדבריו. "לשמחתי אני יכול להרשות לעצמי לאמן קבוצות תחרותיות, מאמן אותם ובונה אותם להיות ג'ודאים אולימפיים", הוא אומר בגאווה. "יש מנעד רחב של דברים שאני עושה".
איך ספורטאי בסוף הקריירה בונה את עצמו מחדש?
"ידעתי שזה אתגר מאוד גדול וצריך להתכונן אליו. הבנתי מראש שלונדון עומדת להיות האולימפיאדה האחרונה. סיימתי תואר במשפטים והתחלתי את העניין של ההרצאות. דברים קטנים שיתנו לי כרית נחיתה קצת נוחה. זה מצחיק, אבל להיות ספורטאי זה מאוד קל. החיים שלך מאוד ברורים. פעם בשנה אתה צריך לתת את הכל ובשאר הזמן דואגים לך. בחיים האמיתיים הדברים לא כל כך ברורים וזה הקושי העיקרי. עבורי לפחות".
לסיום, יש לך טיפים לספורטאים מצטיינים והוריהם?
"להורים אני אגיד שככל שהם עוזרים לילד להתמיד בספורט תחרותי ככה הם בעצם עוזרים לו להכין אותו יותר טוב לחיים, אז שלא יחשבו רק על המדליה הקרובה. הם צריכים להבין שכמו ששולחים ילד לבית הספר לרכוש השכלה פורמלית, לוקחים אותו לספורט התחרותי כדי לרכוש השכלה מנטאלית. לילדים, זה אולי יכול להישמע קצת גבוה כרגע, אבל שיזכרו שאמנם מדליה היא המטרה, אבל הדרך אליה, ההתמודדות הזאת - היא הדבר החשוב. ככה בעצם נבנים לקראת החיים האמיתיים".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
