"רק בדיעבד אני מבין מה הקרבתי"
איתן אורבך התחיל לשחות בגיל מאוחר, 13, אבל הכישרון התגלה מיד. כשהיה בן 16, הציעו לו ולאחותו לעבור לחיות במכון וינגייט. היא סירבה, הוא הסכים. היו אלה חיים מפרכים, אבל הוא זכה לימים במדליית כסף באליפות אירופה. עכשיו אורבך מלמד ילדים אחרים מה נדרש כדי להפוך לאלופים
בשיתוף תלמה
בשנים האחרונות נדמה אולי כי הוא קצת נעלם מהתודעה הציבורית, אך איתן אורבך תמיד ייזכר כאחת מהדמויות הבולטות של ענף השחייה הישראלי. בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים זכה אורבך לשורה של הישגים בספורט התחרותי: אלוף אירופה לנוער לשנת 1994 במקצה 200 מטרים גב, סגן אלוף אירופה במקצה 100 מטרים גב בשנת 1997 ומדליית ארד באליפות אירופה במקצה 100 מטרים גב. גם באולימפיאדות אטלנטה וסידני הוא ייצג אותנו נאמנה. לאחר שפרש מספורט תחרותי, בגיל 25, הוא המשיך לממש את עצמו בתחומים אחרים, כשהפך בין היתר לדוגמן מצליח והופיע תדיר במדורי הרכילות.
אל השחייה הוא הגיע רק בגיל 13 – גיל יחסית מאוחר בסטנדרטים של ספורטאים תחרותיים. למרות זאת, הנער הצעיר מיהר להדביק את הפער, וכבר בגיל 15 היה בין השחיינים המובילים בארץ.
אורבך זוכר היטב את הרגע שבו ניגש אל הוריו מי שעתיד להיות מאמנו האישי, ליאוניד קאופמן, והודיע להם כמה פוטנציאל גלום בו ובאחותו. "זה היה אחרי תחרות", הוא משחזר, "הוא אמר שאני ואחותי מאוד כישרוניים וכדאי שנעבור להתאמן במסגרת הטובה ביותר, בוינגייט. גרנו בחיפה ולהורים שלי לקח זמן לקבל את הרעיון. בכל פעם ליאוניד היה מגיע אחרי תחרות ומנסה לשכנע אותם. בסופו של דבר, בגיל 16, הם השאירו את ההחלטה בידיים שלנו. אחותי העדיפה להתרכז בלימודים ואני עברתי לוינגייט והפכתי לחלק מהנבחרת".
שנה לאחר מכן הוא כבר הגיע לאליפות אירופה לנוער ועשה היסטוריה כשזכה במקום הראשון. באותה נקודה הוא כבר הבין שהייעוד שלו נמצא בתוך המים. "זו הייתה הפעם הראשונה שישראל שלחה משלחת לאליפות אירופה לנוער. הגענו עם הרבה ציפיות", הוא משחזר, "ואז סיימתי במקום הראשון, השמיעו את התקווה וכל הבלגן. כשחזרתי לארץ התחלתי לקבל הכרה, ובפנים הרגשתי שהשחייה הופכת מסוג של תחביב למקצוע".
שגרת חייהם של ספורטאים תחרותיים, במיוחד בגיל הנוער, אינה פשוטה. הם צריכים ללהטט יום־יום בין אימונים ארוכים ללימודים, שלא לדבר על למצוא זמן לחיי חברה. "זה אומר לקום בחמש וחצי לאימון בוקר, להכניס איזה משהו לפה כדי שיהיה משהו בקיבה, לשחות שעתיים ואז לחזור הביתה ולטרוף ארוחת בוקר כאילו אין מחר. הופכים למאוד רעבים. זה אימון שחייה של 7־8 קילומטר, לא סתם להיכנס למים להשתכשך", הוא צוחק, "אחרי זה עוד צריך ללכת לבית־הספר ובשלוש כבר יש אימון כושר של שעתיים. וכך נראים החיים כל יום, למעט שבועיים וחצי חופש שיש בשנה".
יש זמן לעשות הכל או שצריך גם לעשות ויתורים?
"רק בדיעבד אני מבין מה הקרבתי, כי כשכל הסביבה שלך למעשה מתנהגת ופועלת באותה צורה קשה לקלוט את זה. כל ספורטאי שהגיע לרמה מקצועית, בטח לרמה אולימפית, יודע שזה המון השקעה. צריך ללכת לישון מוקדם, לשמור על הגוף, לאכול נכון. לשמור על סדר יום, בין אם זה האימונים עצמם או הטיפולים שמעבר".
בתוך מכבש הלחצים הזה, המשפחה היוותה מקום מפלט ותמיכה שעזר לו בהתמודדות עם אורח החיים התובעני. "ההורים שלי נתנו את המסגרת התומכת והאוהבת מהרגע שנולדתי, ולא מהרגע שנולדתי לשחות", הוא אומר, "בשלב יותר מאוחר של הקריירה הופעל עלי לחץ של הישגיות, אבל בבית זה לא היה המצב. ההורים שלי תמיד תמכו וליוו אבל לא ברמה לוחצת ומציקה. בבית שחייה הייתה שחייה, אבל החיים יותר חשובים".
בגיל 25 הוא פרש מספורט תחרותי. לאחר ששימש במשך תקופה ארוכה כפרנזטור של פוקס והפך לנער פוסטר מבוקש בקרב בנות ישראל, הוא התחיל לחשוב על השלב הבא בחייו. "גם עניין הפרישה הוא סוג של הקרבה. אתה דוחה את החיים שלך כדי להתחיל אותם בשלב מאוחר יותר. כי מה לעשות, ספורט הוא עד גיל 20 גבוה, 30 נמוך", הא אומר. "למדתי בארצות הברית ובבינתחומי אבל עדיין לקח לי הרבה זמן להבין מה אני רוצה לעשות. הקריירה שלי הייתה מאוד מלאה ומספקת אבל שאבה המון משאבים מנטליים, כך שלא חשבתי על מה אעשה להבא, רק על איך לממש את המטרה הבאה שלי כספורטאי. בזמנו לא דיברו איתנו על 'היום שאחרי', היום הבעיה יותר ידועה".
כיום משתמש איתן בניסיונו העשיר על מנת להכשיר את דור העתיד של השחיינים בישראל. הוא בעליה של רשת בתי־ספר לשחייה כבר קרוב ל־15 שנה, ומאמן החל מילדים קטנים וכלה במבוגרים.
הגישה החינוכית שלו, הוא מספר, היא להסתכל על כל ילד כעל אינדיבידואל בפני עצמו. "לפעמים אנחנו, כמאמנים, לא בהכרח יודעים מה הדלק של כל ספורטאי, מה מתמרץ ומה מניע אותו", הוא אומר, "זו לא מתמטיקה. צריך לדעת מתי לא לוותר ומתי לשחרר. יש ספורטאים שצריכים משמעת קשוחה ויש כאלה שצריך מדי פעם לשחרר להם את החבל ולתת להם להרגיש שיש להם אחריות".
עם זאת, הוא מאמין שאין תחליף להשקעה ולעבודה קשה. "בגדול, במשפט אחד מה שאני ממליץ זה להתאמן, להשקיע ולהציב מטרה. הישגים מגיעים אחרי הרבה זמן של השקעה, אין קיצורי דרך. אני תמיד ממליץ להתייעץ עם מישהו בעל ניסיון במהלך הקריירה. גם לי יצא לעזור לא מעט בהתנדבות לספורטאים צעירים ולהוריהם, גם מהצד של הספורטאי וגם מהצד של ההורים. יוצא לי גם לדבר לא מעט עם ההורים שלי על החוויות שלהם כהורים לספורטאי מקצועי".
אתה יוצא לשחות לפעמים?
"אני מאוד אוהב לשחות. זה הכושר הגופני שלי, ככה אני שומר עליו. אני עושה מעט, 2־3 קילומטר, אבל מאוד נעים לי במים. אני מרגיש נהדר אחרי אימון" .
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
