שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החדש של ניק קייב: מסע מרהיב של כאב והשלמה

    מאז שבנו בן ה-15 מת, ניק קייב הוא לא אותו אדם, ודאי לא אותו אמן - ההומור והציניות נעלמו לטובת הכאב והטראומה. באלבום החדש והכפול שלו הוא מוותר על הרוקנ'רול לטובת ניקיון של לופים ופסנתר מהפנט ונאבק למצוא משהו להיאחז בו כשצל המוות רובץ מעליו

    "כל אדם מטיל צל. לא רק של גופו, אלא גם של רוחו המעורבבת בחוסר שלמותה. זהו האבל שלו. בכל מקום אשר יפנה, הוא ייפול כנגד השמש; קצר בצהריים, ארוך לעת ערב. האם אף פעם לא ראית זאת?" (הנרי דיוויד ת'ורו)

     

    אי אפשר להחמיץ את הצל שמלווה את ניק קייב כבר ארבע שנים, מאז 14 ביולי 2015. הוא הוטל ברגע שמת ארתור, בנו בן ה-15, ושום דבר כבר לא יסלק אותו. ארתור נפל מצוק ואבא שלו נפל מחוץ לזמן. הוא חי במקום כלשהו, תחת חוקי הטבע (נשימה, אוכל, זוגיות, הורות, קריירה) אבל נכפה עליו לחלוק את שארית דרכו על האדמה עם יצור שהוא בטח לא חבר אבל גם לא בדיוק אויב. בשוכבו ובקומו, בחלומות וגם על דף הכתיבה הלבן יש כתם שחור, והוא דורש תשומת לב.

     

    The Weeping Song בהופעה בישראל    (צילום: ענת טייכר)

    The Weeping Song בהופעה בישראל    (צילום: ענת טייכר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אז עכשיו הם שלישייה: קייב, The Bad Seeds והצל. Ghosteen, שיצא ביום שישי בלי שום קמפיין, הוא האלבום השני שלהם. האלבום הקודם והמטלטל, Skeleton Tree, היה אגרוף כל כך חזק שגם הבטן של מייקל לואיס לא הייתה עומדת בו. בין אם רצה בכך או לא, אף צליל ושום הברה לא נשמעו מנותקים מהאסון שפקד את קייב ואת משפחתו.

     

    פעם המוח של קייב היה המקום שהכי רציתי לגור בו, לפחות למשך תקופה, כי זה נראה כמו פארק שעשועים מופרע ומרתק בנוסח "ווסטוורלד". אחרי Skeleton Tree נדמה שכל המתקנים עם ההומור והציניות נסגרו. נשארו רק כאב, טראומה וחושך. כולם ברמה האמנותית הגבוהה ביותר, אבל בסוף אין ברירה אלא לחלץ את הראש מעל המים ולשאוף כמה שיותר חמצן, לפני שייגמר.

     

    ניק קייב (צילום: EPA)
    ניק קייב(צילום: EPA)

    "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי הסיפור שלי עימדי" (דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה")

     

    Ghosteen הוא אלבום כפול. החלק הראשון, שמונה שירים, נקרא "הילדים". החלק השני, שני קטעים ארוכים וספוקן-וורד שמחבר ביניהם, נקרא "ההורים שלהם". ביחד, הם מרכיבים מסע מרהיב ביופיו ובעומקו של קייב להכרה, התמודדות והשלמה עם השותף שנכפה עליו.

     

    "כולנו עייפים מלראות את הדברים כמו שהם", הוא שר ב-Bright Horses, שיר מרעיד מרוב פגיעות. ואכן, נדמה שקייב היה רוצה להישאב ולשאוב אותנו לעולמות שברא בעבר: הזויים, סוערים ולפעמים אלימים. אבל כשהצל בסביבה, זה מאבד מהטעם שלו, כשם שאנרגיות הרוקנ'רול המופלאות של קייב, שעדיין קיימות בהופעות המחשמלות שלו, קיבלו צו הרחקה. בבחירה בין גישת "לא רוקד כשעצוב" נגד "לרקוד עם דמעות בעיניים", האחרונה נחלה תבוסה מוחצת.

     

    עטיפת האלבום ()
    עטיפת האלבום

    אבל אין לפרש את המחסור ברעש כהיעדרה של דרמה. מתחת לניקיון המהפנט של הפסנתר, הלופים והסינתיסייזרים האנלוגיים, ומבעד לכושר השיא של קייב כמבצע שכולו ממוקד במשמעות ולא במניירות, מתחולל המאבק שלו למצוא משהו להיאחז בו.

     

    "וזה לא כיף, לא זה לא כיף / לעמוד כאן לבד עם שומקום להיות בו / עם אדם משוגע מרוב צער וגם גנב בכל צד", הוא כמעט מייבב ב-Sun Forest. ב-Ghosteen Speaks הוא מאתר נחמה באנשים ש"התאספו כאן לכבודי... אני חושב שהם שרים כדי להיות חופשיים". כל מי שקורא את התשובות של קייב למכתבי המעריצים, שמתפרסמות באתר שלו, מבין עד כמה מערכת היחסים הזו חשובה לו לא פחות מאשר להם. סביר להניח שהחידוש הזה, שהוסיף רק טוב לעולם, חלחל גם לכאן.

     

    "וירא דוד כי עבדיו מתלחשים, ויבן דוד כי מת הילד. ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת. ויקום דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. ויבוא בית ה' וישתחו ויבוא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. ויאמרו עבדיו: מה הדבר הזה אשר עשית? בעבור הילד חי צמת ותבך. וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר: בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועתה, מת. למה זה אני צם? האוכל להשיבו? עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב', פרק י"ב, פסוק יט'-כג').

     

     

    האלבום נחתם עם Hollywood, סאגה קולנועית ממש, שמסכמת שעה ושמונה דקות שאין שום דבר כמוהם שיצא השנה במוזיקה. קייב מגולל סיפור על נסיעה בקליפורניה שבה המציאות והדמיון מתערבבים עד שהם הופכים לעיסה דיוויד לינצ'ית. בדרך למאליבו נכנסים תופים והקול של קייב נעשה עוד יותר אפל וחרוך, כשהוא מספר איך "אנחנו מתחבאים בתוך הפצעים שלנו" ו"השארתי אותך ישן כמו רוח בפצעים שלך".

     

    ואז, לפתע, מתרחש מעבר מוזיקלי מצמרר של בס וקלידים. אחריו, קייב מאמץ את הגרון שלו כדי לפרוס מעשייה בודהיסטית על אישה בשם קיסה, שבנה גוסס ללא מרפא באופק, והיא לא יודעת את נפשה. תושבי הכפר מפנים אותה לבקש את עצתו של בודהה, שאומר לה: "לכי לכל בית ותאספי זרע של חרדל, אבל רק מבית שבו לא מת אף אחד". קיסה מגלה את האמת העירומה - אין כזה דבר - וקוברת את בנה ביער. "זאת דרך ארוכה למצוא שלוות נפש", שר קייב. "ואני רק מחכה עכשיו, שזמני יבוא. אני רק מחכה עכשיו, שהשלווה תגיע".

     

     

    ניק קייב שהעולם הכיר איננו. הוא הסתלק ביום שבו איבד את בנו בטרגדיה בלתי נתפסת. אבל האמן שנשאר הוא עדיין אחד החכמים, המרגשים ובעיקר האמיצים שמסתובבים בינינו. המקום לא ינחם אותו, אבל אולי הוא ינחם אותנו, או לפחות יסביר לנו איך לחיות עם הצל שמחכה לכולם מעבר לפינה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים