שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בשם האב: אלבום ההספד של ניק קייב לבנו
    אלבומו החדש והמלנכולי ביותר של ניק קייב בלמעלה מארבעה עשורי יצירה, מהדהד את מות בנו בן ה-15 בכל שורה ותו. בחסות אבלו של האב, נשאב המאזין לדרך פוסט טראומטית ללא מוצא - וזה יפהפה, מנפץ את הלב לרסיסים ואז דורך עליהם כדי לוודא הריגה

    בצהרי ה-14 ביולי 2015 נטל ארתור בן ה-15 LSD יחד עם חבר. עוברים ושבים מעידים כי ראו אותו מתנדנד ולא יציב על צוק ליד ברייטון שבאנגליה. חברו הטוב יגלה אחרי המאורע שבשלב מסוים ארתור חווה הזיות אבסטרקטיות, ראה צבעים עזים והתקשה להבדיל בין ההזיות למציאות. הוא היה במצב רוח טוב ולא היה מודע למצבו בטרם החליק על כתם שמן (אמיתי או מדומיין) ונפל מהצוק אל מותו

     

    בעולם אחר זה רק סיפור בראש שלו. קייב (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    בעולם אחר זה רק סיפור בראש שלו. קייב(צילום: gettyimages)

    ביקום מקביל זו הייתה יכולה להיות עוד טרגדיה שמסתתרת בין דפי עיתון, מקופלת לצד ידיעות על מהלך פוליטי או גזירת מס רנדומלית. יקום מקביל בו ארתור אינו בנו של ניק קייב, אדם שנושא כבר שנים את התואר "נסיך האופל", ומוזיקאי שהמורבידיות הטראגית שזורה לכל אורך יצירתו, אפילו מעצבת ומגדירה אותה. כן, גם כשניק קייב שר על אלוהים או אהבה, מין או אמונה - תמיד מסתתר לו המוות בפינה, נושם בעורפן של רבות מהדמויות שיצר בשיריו.

     

    עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:

    טיפקס החדש: מפספס באמירה, קולע ברגש

    שלום חנוך החדש: סוער, רעב ובוטה

    אלבום חדש לברברה סטרייסנד: הקולנוע הפך לשיר

     

    סיפורו של ארתור ביקום המקביל הזה הוא לא יותר מעוד מעשיית רפאים שקייב טווה ומבצע בפאתוס ובקול עמוק. ביקום קצת פחות מדומיין, זוהי התמה של "Skeleton Tree", אלבומו החדש. וזה לא משנה אם היא הייתה אמורה להיות כזו או שפשוט נכפתה על היצירה במן צירוף מקרים מזעזע.

     

     כי האמת היא שרוב תכני "עץ השלדים", אלבומם ה-16 של קייב והבאד סידס שמלווים אותו שנים רבות, נכתבו עוד בטרם ארע המקרה. חלקם נשמעים כמעט נבואיים עכשיו, על אחרים, המאזינים - (קשה להאמין שיש כאלו שמגיעים לאלבום מבלי לגבש ציפייה מסוימת) הם שכופים את הפרשנות.

     

    רובו נכתב לפני. "Jesus Alone"

     

    וישנם גם טקסטים שנכתבו בהשראת המקרה. יותר ממאתגר לאתר אותם בין כל החושך והכאב הזה, אבל דבר אחד קשה לטשטש: ניק קייב של 2016, זה שמציין ממש היום יום הולדת 59, הוא זמר שבור עם לב שבור. ואת זה אפילו אשף מילים והגשה כמוהו לא יכול להסוות. לא בטוח שהוא מנסה.

     

    שמונה שירים יש ב-Skeleton". כולם, החל מ"Jesus Alone" הפותח והמדיטטיבי ועד לשיר הנושא שממיר את האימה ברגש איום ומזוקק, מרגישים כמו קפיצת ראש אל תוך קבר. לא בהכרח אל זה של הבחור הצעיר המכוסה בדם, עליו שר קייב דקות ספורות מתחילת האלבום. קבר של משפחה שלמה, בור שחור שכולו אובדן.

     

    ארתור קייב. במותו ציווה את האלבום ()
    ארתור קייב. במותו ציווה את האלבום

    "נפלת מהרקיע והתרסקת בשדה, ליד נהר אדור", מתאר קייב במילים הראשונות שמקבלות את אוזנינו, "פרחים בוקעים מהאדמה, כבשים מתפרצות מרחם אמהותין". כמו אותו מוות מדויק ופתאומי, גם אנחנו לא זוכים להנחות. לא שקיעה הדרגתית, לא נחיתה רכה.

     

    אבל פה, בנקודת פתיחה זו, חודל קייב מלנדב מידע ומכאן והלאה נותן למות בנו רק לרחף מעל לכל היצירה המלנכולית ביותר שהוציא בלמעלה מארבעה עשורים של פעילות. אין כאן התייחסות ישירה לארתור ומותו. רק רסיסי לב שבור נעוצים עמוק במרכז כל קטע וקטע. כמו שהוא נוטה לעשות בחלק מאוחר זה בקריירה שלו, קייב לא מספר כאן סיפור, לפחות לא אחד קוהרנטי. הוא יוצר אווירה, זורק חצאי מחשבות, משחק אסוציאציות עם עצמו.

     

    ממיר את האימה ברגש, לא עושה הנחות (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ממיר את האימה ברגש, לא עושה הנחות(צילום: gettyimages)

    את השאר הוא מסביר ב"One More Time With Feeling", דוקו מוזמן שמלווה את האלבום - קצת כדי להימנע משאלות חוזרות של עיתונאים סקרנים, וקצת בשביל לתעד את התהליך בו מוות אמיתי משתלב בזה המסופר, מעובד לכדי יצירה ומושר בקול חלש וסדוק. הוא עושה זאת בעודו נתמך בוורן אליס, שותפו הוותיק ליצירה, שניכר בסרט כי הוא מהווה משענת מקצועית ואישית עבור קייב בימים אלה יותר מתמיד.

     

    צפו בסרט הזה, אם אתם רוצים (לנסות) להבין את האיש מאחורי האלבום, אבל ראו הוזהרתם: קייב ואשתו סוזי ביק בעצמם נראים כלא מבינים, וכמי שמנסים לעכל את עוצמת הסיטואציה. בין חיפוש אחר משמעות בסימנים מטרימים (כמו תמונה שצייר ארתור כשהיה בן 5, בה נראית תחנת הרוח לידה השיב חייו לבוראו) לבין ניסיון להירפא בעיסוק במשהו, כל דבר, הם פולטים גם משפטים מהוססים ומחשבות לא אפויות לגמרי. זה קורה לפעמים בהלוויות, שאומרים את הדברים הלא קשורים. בטח אם מדובר בהלוויה של עצמך. מדובר בסרט רגיש, מתיש, מקסים ונורא, שכולו כמו הצצה ארוכה אל תוך תהליך פירוק של כאב.

     

    הטריילר של "One More Time With Feeling"

    הטריילר של "One More Time With Feeling"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ובחזרה לאלבום: מי שאהב את ניק קייב כסטורי טלר שעיצב דמויות יפות וכואבות ואפילו הקדיש אלבום שלם, בדיוק לפני עשרים שנה, למוות בנסיבות פחות מטבעיות, יאלץ לקבל אותו פה כפי שהוא בשנים האחרונות: זרם תודעה של איש אחד. יוצר שלפני שלוש שנים כתב טקסטים כמו "האנה מונטנה עושה את הסוואנה" והיום המיר את שאריות ההומור שנבזקו בעדינות לאורך השנים בין שיריו, במראות סטטיים, חזיונות של נערות כלואות באבני חן ("Girl In Amber") או סיפורים על אישה מהסופרמרקט שאולי היא זו שתשיב לו את הנחת שאבדה ("I Need You").

     

    לרוב זה עובד ומנגן במיומנות על נימי רגש. ברגעים אחרים, כמו ב"Magneto" למשל, נוצרת התחושה של אמן שהולך לאיבוד בנבכי מחשבותיו. "לרוב לא ידעתי אפילו איפה נמצאת היציאה", הוא אומר בעצמו בשיר, ומוביל גם את מאזיניו לדרך ללא מוצא. לזרם תודעה אין מסלול מוגדר, זה מובן, אבל גם הוא צריך להיות הגיוני במידת מה, כדי שיהיה אפשר לאתר בו נקודת אחיזה והזדהות. למרבה השמחה - ואולי שמחה היא לא המילה הנכונה להשתמש בה כאן - מדובר ברגעים בודדים. בשאר הזמן מדובר ביצירה כנה, קצרה ומדויקת יותר.

     

    יצירה כנה, עירומה ומדויקת. עטיפת האלבום  ()
    יצירה כנה, עירומה ומדויקת. עטיפת האלבום

    זה לא האלבום הכי גדול של קייב והזרעים הרעים שלו, אבל בהחלט גם לא רחוק ממנו. הוא ללא ספק החשוף מכולם, והוא נע כל הזמן בין סטואיות מופשטת ופוסט טראומטית (קייב אומר בעצמו בסרט כי איבד את האמונה בנרטיב, כלומר הוא כבר לא כותב מונע עלילה) לבין כאב, רחמים ואפילו השלמה. רק הלחן של "Rings Of Saturn" ינפץ לכם את הלב לרסיסים ואז ידרוך עליהם עוד קצת כדי לוודא הריגה. "Anthrocene", במרחק שלושה שירים ממנו, יישמע כמו ג'אם סשן כמעט מאולתר ולחלוטין מובל על ידי טקסט. תוצאת השילוב הזה עדינה, מצמררת, מדכאת ובלי להתחכם יותר מדי - מאוד יפה.   

     

    כשארתור נפל אל מותו בקיץ שעבר, כותב שורות אלה תהה איך ישמע האלבום הבא של מי שגם ללא אסונות אישיים, ברא עולמות מכושפים אפופי סוף וחידלון. זו הייתה מחשבה אנוכית, במובנים מסוימים, של אדם המסוקרן לשמוע איך גיבור שליווה מנערות עובר עוד שלב של התפתחות אישית, רגשית ויצירתית -גם אם מעבר זה נכפה עליו. "איך אפשר להיות יותר אפל מזה?", הייתה המחשבה, ובאלבום החדש שלו ניק קייב מוכיח שאו, בהחלט אפשר. ועוד איך.

     

    האשה מהסופרמרקט שתחזיר את השקט. "I Need You"

     

    בסוף הסרט "עוד פעם אחת עם רגש", לרקע פורטרטים מתחלפים של הסובבים אותם, קייב ואשתו חורטים על דגלם את האושר. את שמחת החיים שאירועים מהסוג שעברו נוטים לתפוס בלפיתת חנק עד אובדן נשימה וזכר. אסור לאבל הזה, הם אומרים, שגם כך ילווה אותם תמיד כמו גומייה אלסטית שכרוכה סביבם, יימתח עמם לכל מקום ובסוף תמיד יטרוק אותם חזרה אליו - לנהל אותם, להכתיב.

     

    הם עוד לא שם עדיין. השלדים בבית קייב אינם בארון. הם נתלים על עץ באמצע הסלון. לא עבר מספיק זמן, ספק אם אי פעם יעבור. "אני מתחנן אליך, בבקשה. בוא הביתה עכשיו" היא עדיין השורה המגדירה של "Skeleton Tree". היא, ודומות לה כמו "סגור את העיניים, עולם קטן", "בקולי אני קורא אליך" ואולי החשובה מכולם, "אם אתה רוצה לדמם, פשוט תדמם". וזה בדיוק מה שניק קייב עושה כאן - מצייר יצירה בדם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים