שתף קטע נבחר

"הסבתא הייתה רשאית לשנות צוואה הדדית"

נכדים טענו כי לאחר שסבם מת שינתה סבתם צוואה שערכה עמו, בניגוד לחוק. אבל בית הדין הרבני הגדול קבע שהמגבלות על הפעולה לא חלו באותה תקופה

בית הדין הרבני הגדול הכריע לאחרונה בסכסוך בין בניה לבין נכדיה של אישה שהלכה לעולמה ב-2014, והותירה אחריה צוואה שביטלה צוואה הדדית שערכה עם בעלה המנוח ב-1999. הדיינים דחו את טענה הנכדים שלפיה סבתם שינתה את הצוואה בניגוד לחוק הירושה, והבהירו כי ההגבלות על שינוי צוואות הדדיות לא חלות על צוואות שנערכו לפני 2005.

 

בצוואות ההדדיות קבעו המנוחה ובעלה כי לאחר שאחד מהם ילך לעולמו יעבור רכושו לבן הזוג השני, ואחרי מות בן הזוג יחולק שווה בשווה בין שני בניהם ובתם. ב-2004 הלך הבעל לעולמו וניתן צו לקיום צוואתו. כשנה לאחר מכן גם הבת הלכה לעולמה, והמנוחה החליטה לשנות את צוואתה והורתה על חלוקת נכסיה בין שני הבנים, כך שלמעשה היא נישלה מהירושה את ילדי בתה.

 

שמונה שנים לאחר מכן מכרה הסבתא אחת משתי דירות שהיו בבעלותה, ואת דירתה הנוספת העבירה במתנה לבניה. לאחר מותה ביקשו הבנים לקיים את צוואתה האחרונה, כאשר בשלב זה הרכוש היחיד שנותר למנוחה היו 6,000 שקלים בחשבון הבנק. אך נכדיה (ילדי הבת) התנגדו לבקשה, ודרשו לבטל את הצוואה ואת מכירת והעברת הדירות. טענתם המרכזית הייתה שלפי חוק הירושה שינוי צוואה הדדית לאחר מות אחד הצדדים מתאפשר רק אם הצד שנותר בחיים מוותר או מחזיר את הירושה שזכה בה.

 

טענה נוספת הייתה כי העברת הדירות הייתה פסולה, כיוון שהמנוחה לא הייתה רשאית להפקיע את זכותה של אמם בצוואה ההדדית לרשת את הרכוש שלה ושל סבם (מה שמוגדר מגבלת יורש אחר יורש). לדבריהם, הסבתא מכרה והעבירה את דירותיה כשלא הייתה צלולה ונכנעה להשפעה לא הוגנת מצד בניה.

 

לאחר שבית הדין האזורי דחה את התנגדותם הגישו הנכדים ערעור, אך גם דייני בית הדין הגדול פסקו נגדם. הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר קבעו בראש ובראשונה כי המגבלה על שינוי צוואות הדדיות התווספה לחוק הירושה ב-2005 – שש שנים לאחר שהצוואה הדדית נערכה וארבעה חודשים לאחר שקוימה עקב מות הסב.

 

הדיינים הדגישו כי בית המשפט העליון קבע שתיקון החוק לא חל רטרואקטיבית, והפנו לציטוט מספר שכתב עורך הדין של המערערים, במסגרתו הוא עצמו הביע עמדה חד-משמעית שלפיה ההגבלה לא חלה על צוואות שנערכו לפני התיקון.

 

עוד ציינו הדיינים כי מגבלת יורש אחר יורש אינה אוסרת על המנוחה – כיורשת ראשונה – למכור או להעביר את הנכסים שירשה. במילים אחרות, כל עוד הייתה בחיים היא יכלה לעשות בנכסים שירשה כרצונה.

 

בפסק הדין צוין כי ייתכן שהיה מקום לבטל את הפעולות בדירות אם המערערים היו מוכיחים שנעשו כשהמנוחה לא הייתה כשירה, אלא שהוכח עובדתית שהיא הייתה צלולה וידעה מה היא עושה ומה היא רוצה.

 

לבסוף ציינו הדיינים כי היו פוסקים ברוח דומה גם אילו היו דנים בתוקפה של הצוואה מבחינה הלכתית (להבדיל מהחוק האזרחי). לפיכך הערעור נדחה אך ללא צו להוצאות.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
אילוסטרציה
צילום: shutterstock
עו"ד דורית גלוברמן-קרט
מומלצים