עם הגמגום - לעמוד ולדבר מול קהל
"כל מי שמתמודד עם גמגום יודע שהפחד מלגמגם משפיע מאוד על עוצמת הגמגום עצמו. יש שיגידו גם שהפחד מהגמגום הוא שורש הגמגום עצמו". עידו רן, המתעד את מסעו עם גמגום ודיבור מול קהל, בטור אישי לרגל "שבוע המודעות לגמגום בישראל", שמצוין השבוע
רוב האנשים יסכימו שהסיטואציה הזאת כשלעצמה די מלחיצה. אם אתם בין שבעים וחמישה האחוזים שסובלים מפחד קהל (גלוסופוביה, Glossophobia), אתם בוודאי יכולים לתאר את ההתרגשות בגוף כשאתם באים לדבר מול קהל; דפיקות הלב, ידיים קרות, זיעה קרה ועוד שלל הסימפטומים הנלווים לסיטואציה המלחיצה הזאת.
עכשיו תארו לכם שבזמן שאתם מנסים לדבר בסיטואציה הקשה הזאת נוסף לכם מחסום פיסי על הפה, שנפתח ונסגר בצורה אקראית. אתם מנסים להילחם בו בכל מיני צורות, אך ככל שאתם מתנגדים יותר המחסום נפתח פחות ואתם עושים מעצמכם צחוק - יותר. פתאום המחשבה "מה יחשבו עלי" מקבלת עומק אחר לגמרי.
ככה בדיוק עמדתי שם, באמצע רחבת הריקודים,
נלחם עם כל הברה,
של כל מילה,
שבכל משפט.
מהר מאוד אני מבין שהסוף הכי טוב שיכול להיות לדבר הזה הוא שעד שאני מסיים לקרוא הקהל כבר נרדם.
אחרי נצח שבו אני מחרב איחולים לבביים למשפחתי ולכל העם היהודי, אני מסיים את העמוד. את הציפייה של הקהל לסוף העינוי ההדדי הזה אפשר היה לחתוך בסכין מריחה.
ואז עברתי לעמוד השני.
הוי הייאוש.
כל מי שמתמודד עם גמגום יודע שהפחד מלגמגם משפיע מאוד על עוצמת הגמגום עצמו. יש שיגידו גם שהפחד מהגמגום הוא שורש הגמגום עצמו. אחרי יותר משנה של תרגול בקבוצת דיבור מול קהל, ומפגש עם עשרות אנשים עם פחד קהל, למדתי שלגמגום (או לפחד ממנו) ולחרדת קהל יש הרבה מאוד במשותף.
מעבר לתסמינים הפיסיים ה"רגילים" הקשורים להתרגשות שהזכרתי בהתחלה, לאנשים עם פחד קהל אפשר לראות הרבה פעמים ביטויים פיסיים המזכירים לי גרסה עדינה יותר של התנהגויות הנלוות לגמגום. משיכה כפייתית של החולצה, פסיעות קדימה ואחורה, דיבור מהיר או מונוטוני, ובמקרים קשים אפילו היפרוונטילציה קשה, כל אלו הן פעולות שלפעמים אנשים עם פחד קהל יעשו תוך כדי הדיבור.
הם לא "צריכים" לעשות אותן, אך כמו מעצמו, הגוף מבטא את חוסר הנוחות בסיטואציה בצורה פיסית. לפעמים הם מודעים לפעולות האלו ולפעמים לא, אך תמיד נדרש מאמץ מנטלי לשים אליהן לב ולשלוט בהן; בדומה מאוד לגמגום.
"למה לעזאזל עשיתי את זה עכשיו"?!
לפעמים אני תופס את עצמי כשאני מדבר בטלפון בהליכה שאני פתאום צולע במילים מסוימות, כאילו כדי להוציא את המילה החוצה. ואני מיד שואל את עצמי "למה לעזאזל עשיתי את זה עכשיו"?! אצל הרבה אנשים עם גמגום תראו כל מיני התנהגויות משנה שכאלה, שהן לא חלק מהגמגום המקורי. מתנועות קטנות כמו סגירת עיניים ועד תנועות גדולות של כל הראש או איברים אחרים. כמו גרסה מוקצנת של "התנהגויות חוסר הנוחות" הנובעות מפחד קהל.
גמגום ופחד קהל הם כמעט זהים מבחינת המאפיינים הפסיכולוגיים, המתח הנפשי וההתנהגויות שבעקבותיהן. המחשבות הטורדניות שבועות וחודשים לפני אירוע מלחיץ במיוחד, המתח והסימפטומים שרק מחריפים ככל שמתנגדים להם, הימנעות ממצבי דיבור, הקושי בלהציג את עצמך מול הקלות לשחק "דמות שאינה אני"; כל אלו הם רק כמה דוגמאות המוכרות מאוד לאנשים המתמודדים עם גמגום או עם פחד קהל כאחד.
בשונה מפחד קהל, גמגום אינו מוגבל למצבי דיבור מול קהל; הוא כולל את כל מצבי הדיבור. ברוב המקרים פחד הקהל לא מורגש מדי מצד המאזין. הדיבור פשוט מתגלגל מעצמו והחרדה מוגבלת למחשבות הדובר והתנהגויות עדינות (חוץ ממקרים קיצוניים). הפחד מלגמגם כמעט תמיד מתגשם ומזין את עצמו, בעצם הגמגום עצמו ובתגובה של אנשים אליו.
אז בפעם הבאה שתראו מישהו מתאמץ להוציא איזו מילה, תזכרו איך אתם מגיבים מול קהל של מאה איש, או של פאנל מנהלים בכירים, ובמקום להיכנס לדבריו, חכו עוד שנייה; זה תיכף יגיע.
לפנייה לכתב/ת 
