שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למה צריך לקבור את הסימפסונס

    הסדרה הותיקה התחילה כפורצת דרך והפכה לביקור אצל סבא דמנטי

    סימפסונס (צילום: YES. באדיבות: FOX)
    "הסימפסונס התעסקו במדע, בפילוסופיה, במוסר, בתרבות פופולרית, בטבע האדם — והכל במסווה של קומדיה מצוירת ומופרעת."(צילום: YES. באדיבות: FOX)

     

    משפחת סימפסון חגגה בחודש האחרון 30 שנה על המסך. היא מחזיקה את תואר הסיטקום שמשודר הכי הרבה זמן והגיעה, נכון לעכשיו, ל־672 פרקים. ואני ראיתי את כולם. כל אחד מהם.

     

    רוצה גליון בלייזר במתנה הביתה? לחץ כאן

     

    אני יודע את זה בוודאות כי כשהייתי בן 21 הכנתי רשימה של כל פרקי הסימפסונס (אז היו רק כ־380) וצפיתי בכולם באופן מסודר כדי להיות בטוח שראיתי את הכל. את רובם ראיתי עוד לפני, בשידורים מקרטעים בערוץ 1 או בגרסה הלא מתורגמת בערוץ סטאר וורלד (אני די משוכנע שככה למדתי את רוב האנגלית שאני יודע). מאז אותו מרתון לא פספסתי פרק אחד של הרפתקאות הומר, מארג', בארט, ליסה ומגי. כן, זה אני. הצופה הנאמן האחרון של המשפחה הצהובה.

     

    אני דור נכחד, מאחרוני המוהיקנים. נשארתי נאמן לסימפסונים בעליות ובירידות, הגנתי עליה בחירוף נפש גם אל מול הקונצנזוס ששיא הסדרה — עונה שלישית עד שמינית, אם תשאלו את המעריצים — מאחוריה, וגם כשפנו לגימיקים כמו לגרום להומר ומארג' להתגרש או כשליקקו לסלבס במקום להיכנס בהם. תמיד אמרתי שכל עוד יש לפחות בדיחה אחת בכל פרק שגורמת לי לצחוק בקול, אז זה שווה את הכל. ותמיד הייתה. עדיין תמיד יש.

     

    אבל כשלפני כשנה דווח שהסדרה תמשיך גם לעונה ה־32 שאלתי את עצמי בסתר לבי האם בכלל צריך את זה. לפני כחודש, כשדווח שמלחין הסדרה דני אלפמן סיפר ששמע שזו ככל הנראה תהיה השנה האחרונה של הסימפסונים, סיננתי מתחת לנשימתי "נו, הגיע הזמן", ונבהלתי. אולי הגיע הזמן שגם אני אודה בלב כבד: הגיע הזמן להרדים את משפחת סימפסון.

     

    להסביר לבן שני עשורים או פחות את הטירוף שהלך עם הסימפסונים במהלך הניינטיז (סימפסומאניה, כינו את זה בזמנו) יהיה כמו להסביר לאסקימואי על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הם היו בכל מקום: בטלוויזיה, במשחקי המחשב הפרימיטיביים, על דגני בוקר, כצעצועים ואפילו ב־MTV עם Do the Bartman, שיר שנכתב על ידי הזמר המפורסם בעולם מייקל ג'קסון עבור הילד המפורסם בעולם בארט סימפסון — בדיעבד החלטה קצת מקריפה. עבור הילד בן השש שהייתי הם היו הדבר הכי קסום על המסך.

     

     

    היו כמובן גם מצוירים אחרים, אבל הם לא היו כמו הסימפסונס. בעוד שסרטים מצוירים שהיו מיועדים לילדים היו, איך נאמר, ילדותיים — הסימפסונס הרגישו מסוכנים יותר, כאילו הייתי עלול ללמוד מהם קללה חדשה או לראות משהו שלא הייתי אמור. אני ממש בטוח למשל, בדיעבד, שלא הייתי אמור לראות את פרקי ההאלווין שלהם, שתמיד הפכו לסיוטים. אבל לא היה אכפת לי, כי בכל פרק היתה לפחות בדיחה אחת שהצחיקה אותי בקול.

     

    אני חושב שעד היום אין בחיי שום רגע שיוכל להתחרות בכמה שצחקתי כשהומר נפל מצוק, פגע בכל האבנים, נחת על הרצפה, הורם במסוק והוכנס לאמבולנס, רק כדי שהאמבולנס ייתקע בעץ והומר יתגלגל שוב במורד הצוק (הפרק Bart the Daredevil מהעונה השנייה). הייתי מכור לריגוש של המשפחה הצהובה.

     

     

    בשנות הנעורים שלי הייתי חוזר מבית הספר וצופה בתור הזהב של הסימפסונס בעודי אוכל חבילת ביסלי גריל. טוב בסדר, שתי חבילות. נעורים היא תקופה נוראית ונהדרת שמאופיינת יותר מהכל ברעב גדול לגירויים חדשים (ולביסלי). והסימפסונס היו מוצר בידורי מזין באופן מפתיע. הם התעסקו במדע, בפילוסופיה, במוסר, בתרבות פופולרית, בטבע האדם — והכל במסווה של קומדיה מצוירת ומופרעת.

     

    אהבתי את הסדרה דווקא כי היא לא כוונה רק עבורי, דווקא בגלל כל הבדיחות שלא הבנתי. למדתי מהם על סטיבן הוקינג ועל אהבה, על איך לחדד שנינויות ואיך ליהנות מדביליות. למדתי מהם שכדי לדעת אם עוף מטוגן הוא מספיק שמנוני, צריך לשפשף אותו על נייר ולראות אם הנייר הופך לשקוף. לא פלא שבאותם ימים אף חבר לא הבין את ההומור שלי, הוא פשוט היה העתקה של ההומור האמריקאי של הסימפסונס.

     

     

    ככל שהתבגרתי, הבנתי את הסדרה יותר טוב. התחלתי להכיר את הדפוסים, את הנושאים המרכזיים, את הרפרנסים התרבותיים שאליהם הם רפררו. פרקי ההאלווין הפכו מהחומר שממנו עשויים סיוטים לשער שדרכו הכרתי קלאסיקות מד"ב ואימה, החצים הפוליטיים פגעו בדמויות ובאירועים שכבר הכרתי, והאמנות הנסתרת של הסימפסונס התגלתה לי על כל שכבותיה.

     

    אבל ככל שנהייתי מודע, כך גם התחלתי לראות את השינוי שעבר על הסדרה. הומר הפך מאב חם ואוהב לדמות קריקטורית של האמריקאי הטיפש ורע המזג, מארג' כבר דמתה לדמות טראגית, בארט הפך מפרחח חמוד ופגיע לנבל של ממש, וליסה הפכה לסך קלישאות השמאל. לפחות מגי עדיין לא דיברה. זה לא הייתי אני, אלא הם שהשתנו. קווי העלילה נעשו מופרכים בהרבה, מבוססים על עלילה מופרעת לשם ההומור במקום רעיון מסקרן שנחקר בפראות. הבסיס הרגשי של הסדרה התערער.

     

    ראיתי את הומר הופך למוכר גלידה או לצלם פפרצי או לטייס או למכור למוצרי אפל או לכל מה שהיה צריך כדי לכתוב עוד פרק. ראיתי הופעות אורח של מפורסמים שנועדו רק להגיד שהנה, אירחנו מפורסמים. ראיתי את ההידרדרות ברמה, אבל נשארתי. נשארתי כי הסימפסונס כבר היו מסורת; כי חשבתי שהם יישארו לתמיד; כי כל סדרה אחרת שאהבתי כבר בוטלה והוחלפה מזמן, ואנחנו אוחזים בפיסות ההיסטוריה שלנו כמו שתינוק אוחז בשמיכי שלו; נשארתי כמו שאוהד לא נוטש את הקבוצה שלו גם בליגה ג'; נשארתי כי הרגשתי שכל עוד יש בכל פרק בדיחה אחת שגורמת לי לצחוק בקול, זה עדיין שווה את זה. עכשיו אני כבר לא בטוח.

     

    כבר שנים שהסימפסונס פועלים על אוטומט. העוקץ הרגשי כמעט נעלם. הרי ברור שגם אם הומר ומארג' יתגרשו (דבר שבאמת קרה בפרק הבכורה של העונה ה־27), היא תסלח לו על טיפשותו, והכל יחזור לקדמותו עד סוף הפרק, מקסימום הפרק הבא. גם כשהם מנסים להתמודד עם אירועים עדכניים יותר, הם נראים בעיקר כמשפחה מהאייטיז שמבקרת ב־2020.

     

    כמעט בכל פרק שכולל מפגש ראשוני של המשפחה עם טכנולוגיה חדשה, היא משנה את עולמם רק מספיק בשביל שהם יזרקו אותה, וחוזר חלילה. אני לא צוחק, באחד הפרקים מהעונה האחרונה בארט סימפסון מתחיל להסתובב בדארקנט. כך הם הפכו מקומדיה בקדמת המחנה, מבארט סימפסון הפרוע, לסבא אייב סימפסון שנזכר בנוסטלגיה בילדותו השקטה עם הרדיו, התה והנאצים.

     

    העולם רבוי הדמויות שהם בנו לאורך השנים, הכולל מאות דמויות קבועות, הפך לאויב הגדול שלהם. הרי רוב הדמויות עוצבו על בסיס תפיסות חברתיות ורפרנסים תרבותיים מהניינטיז, וכך קיבלנו את כוכב האקשן וולפקסל (פארודיה על שוורצנגר), את המתאגרף דרדריק טאטום (פארודיה על מייק טייסון) ואת איש העסקים חסר המזל גיל גנדרסון, פארודיה על דמותו של ג'ק למון בסרט "גלנגרי גלן רוס" מ־1992. ג'ק למון נפטר לפני 19 שנים. גיל גנדרסון הופיע בפעם האחרונה, נכון לעכשיו, בנובמבר 2019. ואולי הכי נכון לתאר עד כמה הסדרה איבדה את הקשר עם העידן הנוכחי דרך אחת הדמויות האהובות בסדרה, אפו נהספימפלטון, הידוע גם בתור המוכר ההודי מהקוויק־אי־מארט.

     

     

    אפו הוא ללא צל של ספק דמות שנטועה בסטריאוטיפים על הודים־אמריקאים, כמו המבטא הכבד (בדיבובו של האנק עזריה, יהודי ספרדי אם שאלתם), הנימוס המוגזם ואפילו המקצוע כנותן שירות. בשנים האחרונות החלו לצוף קולות מחאה מצד אמריקאים ממוצא הודי ופקיסטני על הדמות המיושנת, והגיעו לשיא בסרט הדוקומנטרי "הבעיה עם אפו" של הקומיקאי הארי קונדבולו שתיאר את השפעת הדמות הפופולרית על הדימוי העצמי של כל מי שהגיע ממוצא אתני דומה.

     

    כשהסדרה לבסוף הגיבה — בפרק No Good Read Goes Unpunished מ־2018 — ליסה סימפסון, הדמות שאמורה להיות רגישה לעוולות חברתיות, מביטה למצלמה ואומרת "משהו שהתחיל לפני עשורים ובזמנו זכה לאהדה והיה לא פוגעני עכשיו נחשב ללא פוליטיקלי קורקט. מה כבר אפשר לעשות?". התשובה הזאת צריכה לאכזב אתכם גם אם רציתם לראות את אפו עף מהתוכנית וגם אם אתם שונאים את הפוליטיקלי קורקט שנאת מוות. היא פשוט תשובה סתמית, בלי אמירה חכמה, בלי בדיחה. סתם, התייחסות מנפנפת שכזו.

     

     

    מאט גריינינג יצר את הסימפסונים כדי להכניס למיינסטרים האמריקאי מסרים חתרניים בדלת האחורית, "כתגובה לזומביפיקציה של המשפחה האמריקאית הטלוויזיונית", לדבריו. גריינינג הגיב לסיטקומים הנדושים של האייטיז דוגמת "קשרי משפחה" או "משפחת קוסבי", שהציגו תמונה אידילית שלא ייצגה את המציאות האמריקאית הקשה. הסימפסונס היו המשפחה הלא מתפקדת, עם הילדים שמתחצפים להורים וההורים שלא יודעים מה הם עושים לא נכון. נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, אפילו גינה את הערכים שהסימפסונים מציגים לאמריקה, בלי להבין שהם רק הדהדו את המציאות.

     

    היום לראות את הסימפסונס דומה לביקור אצל סבא דמנטי. הוא עצמו כבר לא זוכר שפעם הוא היה אדם אחר. משפחת סימפסון קפאה במקום, בזמן שהעולם סביבה השתנה. היא כבר לא מייצגת מציאות, אלא איזו תפיסה ישנה של מציאות מהניינטיז. הם חיים־מתים, ממש כמו זומבים.

     

    חוסר הרלוונטיות של הסדרה בולט במיוחד אל מול סדרות אנימציה אחרות שנושפות בעורפה. האופן שבו בוג'אק הורסמן מתמודד עם דיכאון, או הדרך שריק ומורטי מאתגרים את מוסד המשפחה, מוציאים את השיניים לכל ניסיונות התראו־אנחנו־מתמודדים־עם־נושא־חשוב של הסימפסונים. מדהים שאפילו סאות' פארק, שבעצמה כבר עברה את קו 20 השנים באוויר, מצליחה להיות עדכנית ורלוונטית בהרבה מהמשפחה הצהובה.

     

    זה לא שהסדרות המתחרות קברו אותה, כפי שחזו שיקרה אינספור פעמים, אלא שהן מראות עד כמה היא לא עומדת בקצב. פעם אמרו עליהם בסאות' פארק שהסימפסונס כבר עשו הכל, כיום רנדי מארש כבר עוקף את הומר בסיבוב. מתי בפעם האחרונה הסימפסונים עשו רעש? עצבנו מישהו ולא בגלל דמות סטריאוטיפית? אמרו משהו שהיה צריך להיאמר? מתי הם נתנו משהו גדול יותר מבדיחה אחת שגורמת לי לצחוק בקול?

     

    סימפסונס (מתוך ערוץ היוטיוב של The Simpsons)
    "היום לראות את הסימפסונס דומה לביקור אצל סבא דמנטי"(מתוך ערוץ היוטיוב של The Simpsons)

     

    לקח לי המון זמן להשלים עם סופה של משפחת סימפסון. לפני חמש שנים עשיתי מרתון צפייה בן 25 שעות רצופות לרגל 25 שנות הסדרה. את שנת ה־30 כבר לא אחגוג ככה. כלומר כן, ברור שאצפה בכל הפרקים הנותרים גם אם היא תמשיך לעונה ה־50. אבל זה יהיה מכוח ההרגל, מחוסר היכולת להרדים את הכלב הזקן שלך שכבר לא מסוגל להשתין מחוץ לבית. בסתר לבי אני מקווה שהיא תסתיים כבר.

     

    אולי ציפיתי ממנה ליותר כי היא לא כלב זקן, ולא סבא דמנטי ולא קבוצת כדורגל. היא משפחת סימפסון — הסדרה החכמה הזו; זו שלימדה אותי אנגלית, זו שבנתה לי את חוש ההומור, זו שהייתה איתי מבית הספר היסודי ועד היום, כבר 30 שנה. ועם כמה שעצוב לי לחשוב שהיא לא תהיה איתי בהמשך הדרך, אולי עדיף להשאיר אותה כזיכרון נהדר של בדיחה שפעם גרמה לי לצחוק בקול. נראה לי שהגיע הזמן לירות לזומבי הזה בראש.

    גליון ינואר עכשיו בדוכנים  (צילום: אלכס ליפקין)
    גליון ינואר עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין)

     

    למקרה שפספסתם

     

    עדן פינס מצטלמת לשער בלייזר ועונה להייטרים

     

    מנכ"ל גוגל חושב שנחייה עד גיל 500

     

    הכירו, זה האלכוהול האקסקלוסיבי שהאוליכרגים שותים


    פורסם לראשונה 07/01/2020 13:27

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים