לשתות עם אוליגרכים
לכבוד החג: וודקה, שמפניה וקוניאק כל כך פרימיום שצריך להוריד אותם עם משכנתא
הם אייקון כלכלי, אבל בעיקר חברתי ותרבותי.
אצולת הכסף הישן מעולם לא אהבה מצטרפים חדשים למועדון, לכן הם כינו אותם "נובורישים" — עשירים חדשים. כאלה שיש להם כסף, אבל אין להם סטייל מלבד ניקור עיניים וחגיגה ראוותנית של מעמדם החדש. יהיה מי שיאמר (ובצדק!) שבתחילתה של כל שושלת כסף ישן, עמד פעם מתעשר חדש, אבל בהשאלה מדברי ראש הממשלה ערב אחד מסיבובי הבחירות האחרונים: אני לא מתערב בדרך שבה העשירים מחלקים את תוארי הכבוד שלהם.
מי שרוצה גליון "בלייזר" במתנה הביתה לוחץ כאן.
העניין הוא שביום בהיר אחד הופרה החלוקה הישנה בין בעלי דם כחול, ולו בעיני עצמם, ובין מי שהביאו את המכה וניסו בכל מאודם להשתייך אליהם. כי בשטח צצו כמעט בן לילה מתעשרים חדשים מסוג חדש — ואלה כבר לא היו מיליונרים אלא מיליארדרים, אפילו מיליארדרים כבדים.
מיד נצא לשתות איתם משהו, אבל אי אפשר בלי כמה מילים על מקורות הז'אנר.
עת הופרטו תעשיות הענק של המדינה הגדולה בעולם, זאת שרגע לפני כן עדיין נקראה בשם "ברית המועצות", ניתנו לעובדים בהן מניות. עד כאן זה נשמע הגיוני — מה נכון יותר מלהעביר לעובדים בתעשיית הפחם מניה בחברת הפחם הלאומית, וכך בתעשיות הגז, החשמל, הרכבת ועוד?
רק שהפועלים קשי היום לא תמיד הבינו מה שווייה של המתנה החדשה שנפלה בחלקם, וכאשר יזמים זריזים עם קשרים לבנקים ומקורות מימון אחרים הציעו לרכוש מהם את המניה במחיר של כמה מאות דולרים (במקרה הטוב), הם נפטרו ממנה בשמחה. הרי בכסף הזה אפשר לקנות מזון חיוני, במקום חתיכת נייר שלא אומרת להם הרבה. כך הפכו כמעט בן לילה, יזמים צעירים שידעו לזהות את ההזדמנות, למיליארדרים — כאלה שקנו במיליונים נכסים ששווים מיליארדים — והיו לבעלים של ענפי תעשייה שלמים במדינה הגדולה בעולם.
מה שחשוב לענייננו הוא שהאוליגרך הזה כבר לא היה הנובוריש שהחיים קימבנו על וילה + וולוו (סמלי הסטטוס של המילניום הקודם). פה היה מדובר, מהרגע הראשון, במטוסים פרטיים, ציים של יאכטות, איים שרשומים על שמך בטאבו, פנטהאוזים מפוארים בכל עיר נחשבת בעולם — ולצד כל אלה, בזכות ממון שקשה מאוד לבזבז אפילו את התשואה היומית שלו על הקרן, גם אורח חיים שהעולם לא הכיר לפניהם. לא בקרב מה שכונה לפני 50 שנה "חוג הסילון", ולא בקרב מעמד האצולה הקלאסי. היחידים שעוד איכשהו נתנו לאוליגרכים הרוסים פייט הגון, היו נסיכי הנפט, עוד סקטור שמתעשר בכל יום, נתון בסכום גבוה יותר ממה שיוכל לבזבז.
העושר המגוחך הזה נפרט כאמור להרבה תחומי חיים, אבל על מדף האלכוהול הוא הביא לצמיחה של כל מיני מותגים אולטרה־סופר־האם־אמא של הפרימיום. כלומר, בקבוקים לאוליגרכים או למי שרוצה, אפילו לרגע אחד של שכרות נעימה, להחשיב עצמו לכזה.
לפני שנצא למסע בין בקבוקים, יש להזכיר שמדובר ברשימה מצומצמת, שכן בעידן המכירות הפומביות נוסקים לעתים מחיריהם של בקבוקים ספורים למיליונים. לפיכך החלטנו להתמקד הפעם בשלושה תחומים: שמפניה, שהיא כידוע סמל לחיים הטובים; קוניאק, שמבטא את הקשר שבין האצולה הרוסית לצרפתית במאות שקדמו לעליית הקומוניזם; וכמובן, וודקה — המשקה שהוא לרבים מהאוליגרכים כחלב אמם.
ועוד מילה על וודקה. אחת התרומות הגדולות של האוליגרכים לתחום המשקאות הוא הניסיון לזקק את הוודקה המושלמת. ההנחה הייתה שהביקוש ירקיע שחקים (ולפני כ־20 שנה, עם עליית האוליגרכיה הרוסית החדשה, יוצרו כל מיני בקבוקי וודקה שהכילו זהב, פנינים ועוד). יזמים במערב, שראו מותג כמו גרייגוס מבצע אקזיט מהסרטים, החליטו לנסות לכרות את הזהב שלהם בדיוק באותו ערוץ. כך באו לעולם מותגי וודקה כמו זה של המעצב רוברטו קוואלי ואפילו של יזם אחד, שנוי במחלוקת וג'ינג'י לשעבר, דונלד טראמפ, שלא כל כך הלך לו עם הוודקה, אז הוא עבר לדברים פחות מסובכים.
מותגים מן העבר קמו מחדש ומיתגו את עצמם כדבר הבא, כמו בלוודיר הפולנייה שדחקה מרשימת נותני החסות של ג'יימס בונד את סמירנוף הוותיקה (ואז גילתה לחרדתה ש־007 זנח את הוודקה־מרטיני לטובת מקאלן). גם יצרנים מוכרים מקטגוריית הפרימיום "הרגילה", ניסו לקחת לעצמם נתח מהשוק הגבוה של הוודקה. סטוליצ'ניה הוותיקה מתחה את המותג עד לדרגת "עלית" (ואף יצרה כמה סדרות מוגבלות של בקבוקים מיוחדים שמחיריהם הרקיעו שחקים); אבסולוט, המלכה של שנות ה־90, יצרה את ה־Elyx (זיקוק ידני), ובזירה צצו כל מיני שחקנים חדשים כמו ואן גוך ההולנדית שטענה שהוודקה שלה היא הדבר הכי מזוקק, טהור ונקי עלי אדמות. ברוב המקרים אכן היה מדובר בנוזלים משובחים (אם כי חלקם מתחנפים מדי, לטעמי האישי), אבל בסופו של דבר היצרנים הבינו שעם כל הכבוד לאוליגרכיה, הרי שאין דבר שאוליגרך רוסי רוצה יותר מאשר להיטמע באצולת הממון הישן של המערב. ולכן הוא יעדיף לשים את הז'יטונים שלו על וויסקי יקר, מאשר על המשקה שיזכיר לו תמיד את בית אבא.
התוצאה, אגב, מבורכת. בזכות הטרנד של העשור הקודם נותרנו עם וודקה משובחת במחיר שאינו אלא פי שניים או שלושה מבקבוק של וודקה "רגילה". את כל המותגים שמניתי לעיל, אפשר למצוא ברמות מחיר של 130 עד 150 שקל.
1. Perrier Jouet Belle Epoque
אם אתם לא חובבי שמפניה גדולים, מוטב שלא תניחו את תקציב המסיבה ה"כמו אוליגרכית" שלכם על המשבצת הזאת. גם קאווה פשוטה, מבעבעת וצוננת שמוגשת בכוס הנכונה, תעשה — לפחות ברמה הוויזואלית — ממש את אותה העבודה. לעומת זאת, אם אתם כן חובבי שמפניות, כדאי לכם מאוד להתוודע לבקבוק הזה, הקרם של הקרם שנותן פייט מצוין לבקבוקים יקרים אפילו ממנו.
מחיר: 1,000 שקל
2. Laurent Perrier
בשביל הלא אוליגרך, שרוצה להרגיש לרגע כמו אוליגרך, הנה שני בקבוקים מבית אחד, ממותג היטב. שניהם לא זולים כמובן, אבל באופן יחסי למה ששותים שועי הארץ ורוזניה — מדובר ביופי של דיל.
ברוט — 375 שקל
רוזה — 595 שקל
3. Dom Pérignon 2004
לא אלאה אתכם בסיפורים על הנזיר שהמותג נקרא על שמו. בכל אופן, מדובר למעשה בחלק ממותג גדול עוד יותר: מואט א־שנדון (או שנדו), שהוא בעצמו חלק מתשלובת LVMH (מותג היוקרה לואי ויטון, מואט והנסי, שחוץ משני מותגי האלכוהול האחרים מחזיקה, בין היתר, גם במזקקת גלנמורנג'י). דום פריניון נחשבת לגביע הקדוש של השמפניה, וגם אם בשנים האחרונות תפסו את מקומה בקרב חובבי הז'אנר כמה בתים עצמאיים, קטנים וטרנדיים יותר, עדיין מדובר ברולס־רויס של המבעבעים.
מחיר: 900 עד 1,100 שקל
4. Billecart–Salmon Brut Rosé
האמינו או לא, גם בסקירה יוקרתית כשלנו יש "מציאות". את השמפניה המופלאה הזאת גיליתי, לבושתי, רק לפני שנה, בטעימה עיוורת שנועדה לעשות סדר על מדף המבעבעים. מה אומר לכם, חברים? היא זכתה במקום הראשון כשהיא עוקפת בדרך מותגים ובקבוקים יקרים ממנה פי שניים ואף פי שלושה. אז אולי המותג, למרות ששורשיו מגיעים אל תחילת המאה ה־19, קצת פחות מוכר בישראל, אבל אם תשימו את היד על בקבוק של בילקאר־סלמון ברוט רוזה (יש גם גרסה לבנה, רזרב, טובה מאוד לכשעצמה, אך נופלת לטעמי מהרוזה), שיחזיר עודף מ־400 שקל, דעו לכם ששמתם את היד על מציאה אמיתית.
מחיר: 379 שקל
1. Martell XO
צמד האותיות הזה, שמציין את דרגת היישון הגבוהה ביותר של הברנדי המפורסם מחבל קוניאק, יופיע פה לא מעט. המרטל הוא שם שהלך קצת לאיבוד על מדף הקוניאק, אולי מכיוון שהישראלים התרגלו במשך שנים למותג ששמו הפרטי הוא "רמי" ושם משפחתו דומה. בכל אופן, לגימה מהבקבוק הזה היא לגימה מהחיים הטובים.
מחיר: 750 שקל
2. Courvoisier XO
הקורבזייה בדרגת XO הוא לטעמי מהטובים בקטגוריה המחייבת הזאת. בלנד של קוניאקים מחלקות מובחרות ומתקופות יישון של 11 עד 25 שנים. או כמו שקוראים לזה במילה אחת: תענוג.
מחיר: 490 שקל
3. Louis Royer XO
זהו הבקבוק הטוב ביותר של בית הקוניאק המעניין הזה, חלק ומאוזן בטעמיו. פרט מעניין הוא שהיצרן קורא ללקוחותיו לוותר על כוס הברנדי המסורתית וליהנות ממנו בכוס "פשוטה" של קוקטייל כדי לתת ביטוי מקסימלי לארומה ולטעמים. אז אולי אופן הלגימה הזה לא מתאים לאוליגרכים, אבל המשקה, מכל מקום — מצוין.
מחיר: 540 שקל
4. Mauxion Selection
את שם הבקבוק המובחר ביותר שמייצרת משפחת מוקסיאון מקוניאק, יהיה לי קצת קשה להציג בשמו המלא — ועדיין להסתפק בשורה אחת. שימו לב, מדובר בלוט 19/14 — חבית ייחודית שהועברה בירושה מסבא לנכד במשפחת כורמים באזור בורדרי. הקוניאק התיישן לתקופה של יותר ממאה שנים. מסוג הפינוקים שעליהם יכולים לשלם מי שהתעשרו בתוך כמה ימים.
מחיר: 9,290 שקל
5. Godet XO
את בית הקוניאק הזה כדאי לכם להכיר, בעיקר אם אתם בקטע של כשרות. אחד הבנים למשפחת הקוניאק הזאת נשוי ליהודייה, אבל המוצרים היו כשרים עוד קודם לכן, זכר לשותפות נאמנה בין אבי המשפחה לחבר ממוצא יהודי. גם הקוניאקים הפשוטים יותר של גודה נפלאים, אבל אם כרטיס האשראי השחור שלכם משווע לגיהוץ קטן, אתם מוזמנים לאוורר אותו בשביל אחד מהשלושה הבאים, לפי סדר עולה:
XO Terre — ממוצע חביות, 30 שנה: 550 שקל
אקסטרה — ממוצע חביות 45 שנה — 3,500 שקל
רנסנס — ממוצע חביות 70 שנה — 13,500 שקל
1. Beluga Gold Line
הוודקה המשובחת הזאת מספקת, עוד לפני הטעם, את מה שמתעשר חדש אוהב יותר מכל: תשומת לב. הפקק שלה מכוסה במעטה חרס שיש לשבור בעזרת פטיש קטן לפני פתיחת הבקבוק. לזכות התכולה ייאמר שההנאה נשמרת גם כשהמהלומות פוסקות.
מחיר: 296 שקל
2. Grey Goose VX
בתוך הז'אנרים השונים של עולם הוודקה, הרי שזו מקוטלגת כ"מתוקה". מי שחובב וודקה יבשה או נוכחת במיוחד עשוי להעדיף בקבוק אחר, אבל מי שמחפש טעם נגיש גם בקצה העליון של הסקאלה, יאהב מאוד את השילוב היוקרתי בין הוודקה שמקורה באזור קוניאק ובין "תיבול" בדמות 5% קוניאק. הרבה וניל, שוקולד וקרמל בארומה ובטעם יבטיחו לכם נובי גוד מתוק עד מאוד.
מחיר: 465 שקל
3. Imperial Collection Faberge Egg
הוודקה הזאת מיוצרת בסנט פטרסבורג ממימיו המיוחדים של אגם לדוגה, כשהבסיס לתזקיק הוא גם חיטה וגם שיפון. לאחר מכן עוברת הוודקה 12 סינונים, חמישה מתוכם בפחם. אך בכך כמובן לא די, כי מיד אחר כך מצלילים את הוודקה עוד יותר בעזרת תאי אצה, בדומה להליך שנהוג בתעשיית הקוניאק. האריזה הזאת מיוחדת כמעט כמו הוודקה עצמה: אריזה בצורת ביצה מבית פברז'ה, עשויה ממתכת מצופה בזהב, כשהבקבוק עצמו עשוי מזכוכית ונציאנית. באמת שיותר אוליגרכי מזה לא תמצאו.
מחיר: כ־10,500 שקל
4. Kaufmann
גם למי שעוד לא עלה לדרגת אוליגרך, אין סיבה שלא לחגוג נובי גוד יוקרתי, כזה ששותים בו וודקה מעל לממוצע, אבל בלי לשבור עבורה תוכנית חיסכון. בקבוק וודקה קאופמן יפנה אליכם מבטים, ועדיין יהיה במחיר סביר, גם אם יקר. ייחודה הוא בכך שהיא מיוצרת מחיטה מובחרת, כזאת שיש לה "שנת קציר" (לכן הוודקה אינה מיוצרת בשנים שבהן יבול החיטה לא טוב מספיק). היא מיובאת לישראל בשני טעמים: סופט והארד. הרך הוא יותר פירותי — מרמז לטעמי דובדבן ועד מי שמוצאים בו אפילו אפונה ירוקה. גם הקשה יותר אינו באמת מחוספס אבל מפגין יותר ארומה של מנטה וסיומת מפולפלת מעט. צורתו הייחודית של הבקבוק היא כמובן מגנט תשומת לב.
מחיר: 140 שקל
5. Russian Standard Platinum
אם בימים כתיקונם אתם נהנים מהגרסה הרגילה של רוסקי סטנדרט, לכבוד החג אתם מוזמנים להשתדרג לגרסת הפלטינום. וודקה חלקה ועשירה בטעמים, שמסוננת באמצעות פילטר מכסף. והכי חשוב, היא הבקבוק הכי זול שתמצאו במדור הזה: 105 שקל בלבד. אם חשוב לכם להדר במצווה אף יותר מכך, גרסת ה"אימפריה" שעולה 140 שקל מגיעה בבקבוק שהוא סוג של גולף GTI: להדיוט הוא ייראה כמו בקבוק וודקה נאה ותו לא, אבל המקצוען יזכה אתכם במבט של הערכה מאופקת.
מחיר: 105 שקל
למקרה שפספסם (ברוח נובי גוד):
• יפה שעכשיו אתם מבינים באלכוהול של אוליגרכים, אבל מה להגיש לאורחים שלכם בנובי גוד , אתם יודעים?
• יפה שהחבר דובר הרוסית שלכם לימד אתכם להגיד "בלאט", "סוקה", "חוי" ו"פיזדץ", אבל מה מקור המילים - אתם יודעים?
• יפה שיש לכם קשר טוב עם חמכם, אבל לבאניה (סאונה רוסית מסורתית) הלכתם איתו? חבל, כי משתכרים שם .
לפנייה לכתב/ת 
