"המורים לא ידעו איך לעזור לי"

"הייתי ילדה בכיתה א' שלא מצליחה להבין ולקרוא. לא הצלחתי לחבר מילה במילה, התקשתי להסתכל על הדף ולהקריא, ולא ידעתי איך להיכנס לקצב כמו כולם. ישבתי בכיתה מאחורה ולא הצלחתי להבין. בכיתה ב' נשלחתי לאבחון, שם גילו שאני דיסלקטית ודיסגרפית", כך משתפת גליה גלבלום.

לדבריה, המורים לא ידעו איך לעזור. "הם ידעו שאובחנתי, ידעו שיש לי דיסלקציה והפרעת קשב וריכוז אבל הצוות לא הצליח להכיל אותי. לא היו להם את הכלים. הם הכריחו אותי להשתתף בהכתבות ואמרו שאני לא מצליחה להיות בקו עם כולם. קשה לילד להיות בקו שלא שייך לו. כשהיו צריכים להקריא בכיתה, לא הסכמתי, חששתי להקריא מול כולם. הכריחו אותי והתביישתי. בלימודים הייתי יושבת ומציירת במחברות.

איך הצלחת להתגבר?

"בכיתה ד' שלחו אותי למבחן, לבדוק אינטליגנציה. קיבלתי ציון גבוה, הבינו שאני חכמה. חיפשתי דרכים להסתדר - הייתי כותבת במחברת שוב ושוב אותיות, עד שהצלחתי לקרב אותן לשורה. למדתי שהקראה עוזרת לי, החומר נכנס לראש כי אני שומעת טוב, הצלחתי לקרוא ולחבר משפטים, לקרוא בקול, זה גרם לי להאמין בעצמי, עד אז לא הרגשתי כמו כולם. באנגלית למשל, היה לי קשה ללמוד, זה עוד קוד חדש של אותיות, שפה חדשה".

גליה גלבלום(צילום: אלבום פרטי)

גלבלום מספרת, כי ההורים שלה עשו מה שהם יכולים, ובעיקר אהבו ותמכו. "הם דאגו לי למורים פרטיים כדי לנסות ולעזור, ישבנו שעות עם ספרים, חוקים ודקדוק, והייתה לי מורה מתקנת. אלו היו שש שנים לא פשוטות. הייתי טובה וורבלית, כתבתי עם שגיאות אבל ידעתי להסביר את עצמי טוב והייתי טובה במתמטיקה".

נקודת המפנה הגיעה בחטיבה, כשהגיעה מורה שהייתה בעצמה דיסלקטית. "היא רצתה לעזור, והממוצע שלי עלה מ-55 בכיתה ו' ל-93 בכיתה ז'", מספרת גלבלום. "הרגשתי שרואים אותי, פתאום הייתה תקווה, והתקווה הזו הביאה לפתרון".

"היא נתנה לי מחברת עם כל מיני שיטות והציעה לכתוב אחרי שאני שומעת, הקלטתי את עצמי, למדתי לייצר תמונה בראש, לראות את המילים כתמונה ויזואלית ולא כאותיות. הרבה פעמים מישהו היה מקריא לי. בעיקר היא אמרה בכיתה - 'זה לא מעניין אותי שאתם לא מאמינים בעצמכם, אני מאמינה בכם'. זה הספיק לי. המבחן הראשון בתנ"ך היה המבחן שלה. כתבתי לא ברור ועם שגיאות וקבלתי 93, הציון הכי גבוה שלי. היא גרמה לי להבין שלמרות שהשפה שונה, אפשר לתקשר בין שתי השפות.

"דיסלקציה זה מין קצר שכזה, המוח לא מצליח לסנכרן אותיות. כמו שאנשים שלא רואים טוב, מרכיבים משקפים, הקראה זה המשקפים שלי, מאפשר לי לראות טקסט. הצלחתי לסיים עם ממוצע 103 בבגרות, אף אחד לא היה מאמין. מזל שראו אותי. כשמישהו מאמין בך, זה מחזק ונותן ביטחון".

קראו עוד:

הפרעת קשב אצל בנות - כך זה נראה

קשב וריכוז - העצות שיקלו על החיים

קשב וריכוז: "רוב ההורים מדחיקים"

גלבלום משתפת כי גם כיום, בחייה הבוגרים, היא מתמודדת, כותבת עם שגיאות, נעזרת באנשים שיתקנו אותה אבל מצליחה למצוא פתרונות דרך זיכרון צילומי, חלק שמיעתי והרבה הקראות. "אני רוצה שאנשים ירגישו שזו לא בושה לקבל עזרה או לשאול, שהורים לא לא יפסיקו להאמין בילד".

היא משחקת בהצגה "שיטת חנהל'ה" שתעלה ב"תיאטרון הספרייה" ב-15 בינואר. ההצגה עוסקת בהתמודדות עם קשיים בלימודים וקשיים חברתים של ילדה עם בעיות קשב וריכוז, המבוססת על ספרה של ד"ר מעלה עינת, סופרתו מומחית לליקויי למידה.

"בהצגה אני משחקת פסיכולוגית", היא מספרת. אני מרגישה שנכנסתי לנעלים של המורה שלי. הילדה חווה חרם בבית הספר, האבא מנסה לעזור לה, אבל הוא לא יודע איך, אין לו כלים. ההורים שלה מגיעים למבוי סתום והפסיכולוגית עוזרת לה, בדיוק כמו הסיפור האישי שלי".

הצגת "שיטת חנה'לה"(צילום: יוסי צבקר)

"לא הבנתי מה לא בסדר"

נוי בר, שמשחקת את חנהל'ה בהצגה, אובחנה בילדותה בהפרעת קשב וריכוז. "אובחנתי בכיתה ב', דומה לחנהל'ה. לא הבנתי מה לא בסדר, למה אני לא מצליחה להקשיב בשיעור, להתרכז, להבין את החומר הנלמד. לא הבנתי למה אני לא מצליחה לקרוא ולכתוב, עד שהמורים דיברו עם ההורים שלי והמליצו שנלך לאבחון".

מה זה אומר להיות עם הפרעת קשב וריכוז?

"אם המורה מדברת וגם אחד הילדים מאחור, אני לא מצליחה להתרכז. גם לא כשמישהו משחק עם עט. הכל מסיח את הדעת, כל רעש הכי קטן מפנה את תשומת הלב וקשה להתרכז. את הולכת לאיבוד, בטח אם יש מבחן, זה ממש קשה".

איך התגברת?

"קודם כל הבנתי שזה קורה להרבה אנשים, שאני לא חריגה וצריך להתמודד, למרות שזה מאתגר. בבית הספר למדתי בכיתות קטנות, הייתי נוכחת בכיתה אבל אחרי הלימודים חזרתי שוב על החומר עם מורים פרטיים, בלי הסחות דעת. גם בתיכון היו לי הקלות בלימודים, מורים שעזרו בהקראה, כי לא יכולתי להתרכז. קיבלתי הארכות זמן, ולפעמים מורה היה מקריא לי".

עם הזמן היא פיתחה שיטות שעזרו לה להצליח: "הייתי לומדת מהדף ואז בעל פה, חוזרת שוב ושוב עד שהטקסט היה נכנס לראש, מדקלמת את החומר להורים, וככה הצלחתי לעשות בגרויות.

נוי בר. צלמת: דנה כהן

איך ההורים עזרו?

"שני ההורים שלי אנשי חינוך, הם עשו הכל: אבחונים, מורים הכי טובים. הם לא הרפו, כל הזמן היו עם היד על הדופק, היו בקשר עם המורים בבית הספר ובפרטי. אני מודה להם, עד היום. ההצלחה שלי בזכותם".

בר מספרת שהרגישה שהיא נאלצת לוותר לפעמים. "בתיכון הייתי טובה במתמטיקה, התחלתי בחמש יחידות, אבל זה היה קשה. הבנתי שזה ידרוש ממני ויתורים כמו ללמוד אחר צהריים. למדתי בתיכון לאומנויות ורציתי להשקיע גם בתחום הזה. ירדתי לשלוש יחידות , זה דרש הרבה השקעה, אבל סיימתי עם ציון גבוה".

בהצגה בר מגלמת, כאמור, את חנהל'ה. "היא ילדה מיוחדת שגדלה רק עם אבא. לא מצליחה ללמוד, לקרוא לכתוב, והמורים מתייאשים ממנה. היא נשלחת לפסיכולוגית שמאבחנת שיש לה דיסלקציה ומסבירה למורה שאז לא ידעה מה זה בכלל", היא מספרת.

"הדמות לא מבינה מה לא בסדר בה, למה היא לא מצליחה לקרוא. זו הבנה קשה שאני חוויתי, למה כולם מקבלים ציונים גבוהים ואני נכשלת. זה נגע לליבי. כשחנהל'ה מצליחה למצוא שיטה נכונה, אני מזדהה, אלו רגעי הצלחה, אושר שקשה להסביר. זה נורא בסיסי לכתוב, לקרוא ולהצליח במבחן.