כדי שהיהדות לא תאבד: הגיע הזמן לשינוי הלכתי

מעמד האישה, היחס לגוי, הומוסקסואליות, כפייה דתית, ליברליזם: יש מי שרוצה לשמר את ההבחנה המגזרית בין החרד"ליים המחוייבים להלכה - ללייטים שמשחקים בה, לכאורה. אלא שזו הבחנה מוטעית, שמתעלמת מתופעת האורתודוכסים המודרניים ומהצורך הדתי לשינוי הלכתי, שבו טמונה התקווה לשימור היהדות

הרב ד"ר מיכאל אברהםפורסם: 03.03.20 , 12:23

בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת הבחנה בין שני סקטורים בציבור הדתי: חרד"לים ולייטים. המינוח הזה משמש בחלוקה הפוליטית בין מפלגות וציבורים (בהבחנה גסה, "תקומה" מייצגים את החרד"לים ובנט ו"ימינה" את הלייטים). גם פילוח של תוצאות סקרים מתבסס על כך.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

הנה דוגמה: סקר שבדק את עמדות הציבור הדתי בשאלה האם קיימת מגמה מכוונת נגד השפעת דתיים והימצאותם בצבא, מצא תוצאות שונות בקרב שלושה מרכיבים של הציבור הדתי: בציבור החרד"לי הסכימו עם האמירה הזו 78%, בציבור הדתי הקלאסי חשבו כך 69%, ובציבור הדתי-לאומי הליברלי אישרו את האמירה 55% בלבד. גם כותרת הכתבה ב"סרוגים" הבהירה: "החרד"לים מול הלייטים..."

קראו עוד בערוץ היהדות :

"אל תחפשו אותנו בקלפי": החרדים שאין להם בית/ אליעזר היון וטלי פרקש
בית חב"ד בסין: "אנחנו במשבר"
ישראלים בניו-יורק: "מרגישים לא רצויים כאן יותר"

המינוח הדיכוטומי חרד"לים-לייטים מניח במובלע חלוקה על פי מידת המחויבות והנאמנות להלכה: החרד"לים הם אלה שלוקחים את מחויבותם הדתית ברצינות (כמו החרדים, אלא שהם אומרים "הלל" ביום העצמאות), ולא נענים לכל אופנה ערכית חולפת - והאחרים בעצם לא לגמרי מחויבים להלכה. הם דתיים במישור הסוציולוגי, אבל לא מוכנים לשלם מחירים על מחויבותם הדתית. יהיו מי שירחיקו לכנות זאת "חילונים עם כיפה".

הסקטור שהישראלים עוד לא המציאו לו כינוי

הכשל ברור: מי שעומד נגד החרד"לים אינו (רק) לייטים אלא (גם) דתיים שמחויבים להלכה באופן מלא ומוחלט, גם אם לא במובן החרדי. שמה של הקבוצה הזאת הוא אורתודוכסיה מודרנית (מודרן-אורתודוכס). לא בכדי בישראל מקובלת הבחנה דיכוטומית בין חרדיות לבין ציונות-דתית, ואין אצלנו שם לקטגוריה של אורתודוכסיה מודרנית.

מאיפה תצא תורה?

ההבחנה הדיכוטומית הזו דוחפת את כולנו, מבלי משים, לזרועותיו של הכשל הזה. הזיהוי בין כל תתי-הקבוצות לתופעת הלייטיות והעלמת הקטגוריה של אורתודוכסיה מודרנית, עושה להן ולמציאות עוול (ונדמה לי שהוא עצמו פרי של הצגה חרד"לית). הדבר משתקף גם במבוכתו של האורתודוכס המודרני בהגיעו לקלפי, נוכח השאלה איזו מבין המפלגות הקיימות משקפת אל נכון את עמדותיו הדתיות.

אלא שכשל כה רווח לא נוצר ומשתגר סתם כך. יש לו סיבות טובות, ומי שרוצה לשנות את התיאור הזה לא יכול שלא להיזקק להן. כבר מזה כמה דורות, מאז תנועות ההשכלה והרפורמה, עולות הצעות לשינוי ההלכה ולהתאמתה לרוח הזמן ולערכים ולנסיבות העכשוויים. כיום מדובר בעיקר על מעמד האישה, היחס לגוי, הומוסקסואליות, כפייה דתית, ערך השוויון, ליברליזם ועוד.

מטבע הדברים, הדעות לגבי הצעות אלו נחלקות בין שמרנים לפתוחים יותר. השמרנים טוענים שההלכה לא נמסרה לנו כחומר ביד היוצר, ועלינו לשמר אותה גם אם יש לכך מחירים. השפעות חיצוניות הן בעיניהם בבחינת "יצר הרע", או לכל היותר ניסיון שעלינו לעמוד בו. הם נסמכים על אחד מעיקרי האמונה שהוא נצחיות התורה ("זאת התורה לא תהא מוחלפת").

מרשם לאבדון דתי

מתוך כך, המצדדים בהצעות השינוי נתפסים בדרך כלל כ"לייטים", או כרפורמים, כלומר כאלה שלא נאמנים להלכה. דומני שזה שורשו של הכשל שתיארתי לעייל. לכאורה, נאמנות להלכה מחייבת שמרנות והתנגדות לשינויים, ומכאן צומחת באופן טבעי התחושה שדרישת שינוי היא בהכרח רפורמיות או לייטיות, שכן היא מבטאת חוסר מחויבות. בעיניי רבים זהו מרשם לאבדון דתי.

הרב ד"ר מיכאל אברהם

אך קשה להכחיש שההלכה עברה שינויים שונים לאורך הדורות, והיו שותפים להם גדולי הפוסקים והפרשנים. יש בהלכה עצמה מכניזמים שונים של שינוי והתאמה לנסיבות. אלה שינויים שלא בהכרח מנוגדים לעיקר של נצחיות התורה, ובמידה רבה דווקא הם שמממשים אותו.

אז מדוע יש לרבים כל כך תחושה שנאמנות מלאה להלכה פירושה שמרנות? דומני כי אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהמצדדים בשינוי לא מציגים תפיסה הלכתית קוהרנטית של שינוי הלכתי שנאמנה לרוח ההלכה ונצחיותה. כך קל לכל שמרן להציג את הדרישה לשינוי כ"רפורמה", ובכך לדחות אותה על הסף ולהציגה כבלתי רלוונטית למי שמחויב להלכה. הרי לכם שכל מי שדורש שינוי, הוא לייט.

לייצר ארגז כלים לפוסק המודרני

הדרך להתמודד עם הכשל הזה, כלומר לכונן תפיסה אורתודוכסית-מודרנית יציבה ומובחנת, מתחילה ביצירת תיאוריה שלמה ושיטתית של שינויים אורתודוכסיים בהלכה. זה נשמע מרתיע לאוזן הלכתית, אבל כאמור אין חולק שיש מכניזמים כאלה. לא מדובר בצעדים שהפריבילגיה לעשות אותם שמורה לרוח הקודש של גדולי הדור. יש מכניזמים הלכתיים שניתן ללמוד אותם כמו שלומדים כל נושא אחר.

כדי להגיע לתיאוריה כזאת, יש למפות ולהמשיג את המכניזמים שעמדו בבסיס השינויים שנעשו לאורך הדורות, לראות היכן, מתי, כיצד ועל ידי מי הם צריכים ויכולים להתיישם - וליצור ארגז כלים לשירותו של האדם המאמין והפוסק, לשימוש מעשי.

מדובר בעבודה תיאורטית והלכתית (ומטא הלכתית), ועל פניו לא ברור מה הקשר בינה לבין מציאות חיינו. לכאורה, זהו עניין ליושבי בית המדרש ולא להולכי המדבר הפוליטי ולמה שמעניין את הציבור הרחב. אבל אני מאמין גדול בכך שתהליכים סוציולוגיים וחברתיים מונעים על ידי זרמי עומק פילוסופיים ותיאורטיים.

לכן לדעתי הצעד הראשון לשינוי חברתי צריך להתחיל בעבודה תיאורטית. אחרי שמפותחת ומוצגת תיאוריה כזאת, ניתן לבסס דרישות לשינוי על בסיס הלכתי מוצק. במצב כזה, גם אם לא מקבלים את הדרישות הללו, קשה לדחות את כולן על הסף, ובוודאי קשה ולא מוצדק לכנות את מי שמעלה אותן "רפורמי" או "לייט". וראו זה פלא, אפילו המפה הפוליטית, ובוודאי השיח הציבורי והאידיאולוגי שלנו, יכולים להשתנות בעקבות עבודה תיאורטית שכזאת.

מי מפחד מגויים?

בספרי "מהלכים בין העומדים", השלישי בטרילוגיה שראתה אור לאחרונה, אני משרטט תמונה שיטתית ומקיפה של תורת השינוי ההלכתי, ומראה את התאמתה לכללי ההלכה. יש אפשרות מובנית לשינויים בהלכה, המעמידים אותה על אדנים יציבים גם אם לא חרדיים.

ארגז הכלים שאני מציע, בנוסף לתועלותיו הברורות, יוצר תחום חיץ בין הקטבים הדיכוטומיים, כלומר תוקע רגל בין המשקוף החרדי לדלת הלייטית. תקצר היריעה כאן מלפרט, אך אולי הדוגמה שאביא כאן תוכל להבהיר: הרב מנחם המאירי היה מגדולי מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס, בן המאה ה-13. טענתו המהפכנית לגבי שינוי היחס המתחייב לגויים בימיו, היא בניין אב לתיאוריה שכזאת.

בניגוד לנאמר בספרות הלתמודית, טען המאירי כי מכיוון שהגויים בימיו נוהגים בצורה מוסרית סבירה, כל ההלכות התלמודיות שמפלות אותם, בטלות (כך לדוגמה, הוא מתיר לחלל שבת כדי להציל את חייהם, בניגוד גמור להוראה התלמודית). כשמתבוננים על הלוגיקה שביסוד טענתו, הוא מבין שההוראה התורנית היא להתייחס באופן מפלה לאנשים שנוהגים בצורה לא מוסרית. אבל כשהנסיבות משתנות, כלומר כשהגויים נוהגים בצורה מוסרית, אין סיבה לשמר את היחס התלמודי כלפיהם. מכאן שלעתים שימור ההוראה ההלכתית בנסיבות משתנות, דווקא מהווה סטייה מערכי ההלכה. ואילו שינוי ההוראה ההלכתית דווקא הוא מאפשר לנו לשמר את ההלכה.