הכנסת מדשדשת. חייבים להגן על חסרי הישע

החוק למצלמות בגני ילדים מסייע בעיקר לפוגעים, הצבת המצלמות בבתי אבות נדחתה ותיעוד מטפלים בבית אסור לחלוטין. כך תשמרו על יקיריכם

עו"ד משה בן דוד | פסקדיןפורסם: 17.01.21 , 07:25

בשנים האחרונות נהיה זה עניין שבשגרה לפתוח את העיתון לכותרת איומה שמספרת על פעוט שעבר התעללות, קשיש שקיבל יחס אלים מהמטפל או הזנחה קשה בבית חולים גריאטרי. נדמה שחסרי הישע של מדינת ישראל הפכו לקבוצה שדמם מותר ואנו כחברה לא מצליחים להציל אותם.

בישראל, כמו בישראל, נוצרה הסכמה שבשתיקה שההגנה ניתנת לזה שיודע לדרוש אותה בכוח המקל, בעוד החלש מנודה לשוליים וממתין. לכאורה ניתן לחשוב שהמחוקק לא נשאר אדיש למצב כאשר בספטמבר 2020 נכנס לתוקף החוק המחייב התקנת מצלמות בפעוטונים במרחב הציבורי, ובדצמבר 2018 אושרו בקריאה שלישית התקנות המחייבות התקנת מצלמות בבתי אבות גריאטריים.

אלא שבמציאות בשטח אין שינוי: בפעוטונים אומנם חובה להתקין מצלמה במרחב הציבורי, אולם ישנו איסור על התקנת מצלמה במרחב הפרטי. יישום חוק המצלמות בבתי אבות גריאטריים נדחה לעומת זאת על ידי בג"ץ לעת עתה, ואילו הצבת מצלמות בבתים פרטיים ללא ידיעת העובד אסורה לחלוטין.

חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות קובעים כי אסור להקליט ולצלם אדם במרחב הפרטי ללא הסכמתו או ידיעתו ואף מגדירים מעשים אלו כעוולה או עבירה פלילית אשר בצידן קנס ואף מאסר בפועל. כלומר, נכון לשעה זו נדמה שהמחוקק מדשדש רגליו ואינו מספק הגנה אמיתית לחסרי הישע.

החוק כיום מציב מולנו תמונה מבלבלת שלא מאפשרת "לתפוס על חם" את מי שמתעלל. נכון לרגע זה, החוקים שמחייבים הצבת מצלמות לא מספקים פתרון שלם בהחריגם את הצילומים במרחב הפרטי, שכולל מטבחונים, שירותים, חדרי מנוחה למיניהם ובתים פרטיים ככלל.

ההחרגה זו יוצרת סתירה. הלכה למעשה, אותו החוק שמאפשר מעקב הוא גם זה שמדריך את המטפל היכן בדיוק חסר הישע נותר ללא השגחה ואין מי שישמור עליו מפני השומר שלו עצמו.

זו מעין חרב פיפיות. אדם שיקירו מטופל בידי אחר נאלץ לבחור האם להישמע לחוק ולאפשר הגנה חלקית שמתירה פתח לסכנה, או שמא להתנגד לדו הקוטביות הזו ולבצע מעקב אסור בחללים פרטיים.

צריך לנהל סיכונים

כאן נפתח צוהר קטנטן שאיננו ידוע לרוב וכמו מבקש ליישב את ההתחבטות. בד בבד עם הקביעה כי המעקב בחלל הפרטי אסור, מונים חוק הגנת הפרטיות והנחיות פרקליט המדינה מס' 2.35 הגנות, וקובעים כי על אף האיסור, בתנאים מסוימים העובר על החוק לא יועמד לדין.

בין היתר נקבע כי העמדה לדין יכולה להימנע אם ניתן להצביע שהצילום/ההקלטה נעשו בתום לב או מתוך חשש כנה לבריאותו של חסר הישע או מתוך עניין ציבורי המצדיק את המעשה. כלומר, ניתן לחשוב שהמחוקק ונציגי הממלכה מבקשים להכות על חטא ובשולי הדברים להודות שאי אפשר להתעלם מסכנת הפגיעה, ולכן מקנים סייגים שבכוחם לרוקן את האיסור מתוכן.

לעניות דעתי, נוכח המצב המשפטי במדינה כיום דה יורה ודה פקטו, כל אדם שרוצה בשלום יקיריו צריך לנהל סיכונים. אם קיים חשש שחסר הישע בסכנה ויש יסוד להאמין כי האדם האמון על הגנתו עלול לפגוע בו, החובה המוסרית ואף החוקית היא לפעול במיידית ולבטל את עצם האפשרות לפגיעה.

לנו, כמשפחה וכחברה, החובה האבסולוטית לא רק למנות לחסרי הישע שלנו טיפול ובכך לפטור עצמנו מדאגה לרווחתם, אלא לוודא שבעתיים שהמטפל הנבחר באמת דואג להם באותה צורה בה אנחנו היינו דואגים להם לו היינו איתם שם.

עלינו גם לדרוש מהמחוקקים לקדם חקיקה ברורה המגינה על כל מי שהציב מצלמות כדי להגן על חסרי ישע.

עד לחקיקה כזו, נותר לכל אחד לבחור בחירה אקטיבית בלקיחת הסיכון, בקריאת תיגר על המתעללים האפשריים, בידיעה שההגנה על חסר הישע עדיפה למרות המחיר שמתקין המצלמה עשוי לשלם במקרה שלא יעמדו לו ההגנות הקבועות בחוק. כמובן שלפני נקיטת צעד שכזה עדיף לקבל ייעוץ משפטי.