בסיפור הזה אין גיבורים, אנשים נורמליים או סתם מעשים טובים. יש בו בעיקר דמות אחת, שחיה חיים איומים וביצעה רצח מזעזע, ובעקבותיו הפכה לאישה הראשונה זה כמעט 70 שנה שהוצאה להורג בארצות הברית. רבים חשו שאין כל ברירה אלא לעשות זאת. אחרים חשבו שההוצאה להורג סיימה את ייסוריה.
כתבות נוספות למנויים:
שמה היה ליסה מונטגומרי. בשבוע שעבר קיבלה את הזריקה הקטלנית, לאחר שרצחה אישה בהיריון מתקדם וחטפה את התינוקת שלה מתוך רחמה. מדוע עשתה מעשה כה מטורף, אכזרי ונורא?
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
לפי הבי.בי.סי, צוות ההגנה שלה ראיין מאות אנשים שהכירו אותה לאורך 53 שנותיה. בכל תחנה, בכל רגע, היא הייתה מוקפת בסבל והייתה קורבן להתעללות בכל הרמות - פיזית, מינית ונפשית. למעשה, הסבל שלה התחיל עוד לפני הלידה - אימה שתתה המון אלכוהול והיא נולדה עם תסמונות אלכוהול עוברי, שפגעה בה מבחינה מוחית והתפתחותית כבר מהיום הראשון.
לאורך שנות ילדותה, ממש מהשנים המוקדמות, היא הייתה חיית השעשועים של אימה וחבריה. אביה הביולוגי עזב אחרי שנולדה, אחותה הועברה לטיפול במשפחת אומנה והיא נותרה לבדה לשאת התעללות מינית - כולל מקרים רבים של אונס, השפלות והתעללות פיזית. בעלה השני של האם אף הזמין את חבריו לעשות בה כרצונם, והאם העידה כי כמה פעמים היא אף סרסרה בליסה בקרב בעלי מקצוע שביצעו תיקונים בבית. הבעל הגדיל לעשות ובנה חדר מיוחד, צמוד לבית, שבו אירעו מקרי האונס ומעשי הסדום. לפי עדויות, החדר המיוחד נבנה כדי שצעקותיה של ליסה לא יישמעו בחוץ.
בגיל 18 היא חשבה אולי שתמו ייסוריה, והיא עזבה את הבית והתחתנה עם קרוב משפחה מדרגה רחוקה. הנישואים היו טרגדיה. אומנם נולדו להם ארבעה ילדים, אבל ההתעללות נמשכה ללא הרף ובעלה הכה אותה ואנס אותה לעיתים קרובות.
משפחתה העידה כי בשלב זה היא כבר הייתה שבורה. לעיתים קרובות היא נעלמה לתוך "עולם משלה", וסימנים למחלות נפש והשפעות של פוסט-טראומה הלכו והתרבו. לבסוף היא התגרשה ונישאה לאדם אחר בשם קווין מונטגומרי. לאחר החתונה היא החלה לשגות באשליות על כך שהיא בהיריון, אף על פי שעברה עיקור אחרי הלידה הרביעית שלה. אחת הסברות של צוות ההגנה שלה הייתה שטענת ההיריון נועדה לעזור לה במאבק המשמורת מול בעלה לשעבר, אך ייתכן גם שהיה מדובר פשוט ב"השלכות של עולמה הפנימי".
בדצמבר 2004, בגיל 36, מחלות הנפש והטירוף המתגבר הגיעו לשיא. אחרי שהתחזתה לאדם אחר היא קבעה פגישה עם צעירה בהיריון בת 23, לכאורה כדי לקנות את אחד הכלבים שלה. הצעירה פתחה את הדלת וליסה התנפלה עליה, חנקה אותה בעזרת חבל, חתכה את בטנה, חטפה את התינוקת וברחה. הצעירה דיממה למוות על הרצפה.
זמן קצר לאחר מכן ליסה נעצרה, הודתה במעשה - ומאותו רגע היא לא ראתה יותר אור יום מחוץ לכלא עד להוצאה להורג בשבוע שעבר. התובעים טענו שלקחה את התינוקת מתוך כוונה לגדל אותה כשלה. המשפט היה קצר יחסית והמושבעים החליטו על עונש מוות, בעיקר נוכח המעשה המחריד. המאבק האמיתי התחיל אחריו, כשצוות ההגנה התחיל לערער ולחפש כל דרך להמיר את הזריקה הקטלנית במאסר עולם.
התקווה האחרונה הייתה בקשת חנינה מהנשיא טראמפ. הטיעון המרכזי נשען על רחמים לאישה שעברה התעללות כה קשה וסובלת ממחלות נפש. עורך דינה אמר לאחר הגשת הבקשה כי היענות לה תראה ש"אי אפשר להתעלם מהתעללות". הבקשה נדחתה.
ב"גרדיאן" דיווחו כי ערעורים אחרים התבססו על טיעונים דומים, שלפיהם לא ניתן לנתק את הקשר בין המקום שבו היא גדלה, מחלות הנפש שלה וההתעללות הנוראית לבין הרצח. לדבריהם, היא מעולם לא הייתה צריכה לקבל גזר דין מוות. בזמן הרצח היא כבר הייתה פסיכוטית ומנותקת מהמציאות. הם הצליחו גם לצרף עשרות חוות דעת רפואיות, ובתמיכה של ארגוני זכויות אדם ביקשו לשווא הקלה בעונש.
אחת העדויות החזקות לטובת ליסה הייתה של אחותה דיאן מאטינגלי, אותה אחות שאומצה בילדותה במשפחת אומנה וחיה חיים נורמטיביים מאז. בפנייה נרגשת לטראמפ היא אמרה: "כבוד הנשיא, אם תבחן את החיים שעברו עליה, תראה את כל האנשים שהתעללו בה ואכזבו אותה, את מעשי האונס, ותבין את עוצמת הטראומה שהאישה הזאת עברה. אל תאכזב אותה גם אתה".
הבקשות השונות נדחו כאמור, ומונטגומרי הייתה האישה הראשונה שהוצאה להורג אחרי 67 שנה. נשים הן רק 2% מהנידונים למוות בארה"ב, ולפניה הייתה זו בובי בראון היידי ב-1953, שהומתה לאחר שחטפה ורצחה.
הצעירה שנרצחה, בובי ג'ו סטינט, גרה בעיירה קטנה מאוד בשם סקידמור במיזורי. הרצח שלה הכה בהלם את העיירה, וניתן לומר שהיא מעולם לא התאוששה ממנו. כולם הכירו את בובי, וחבריה ללימודים בתיכון עורכים מדי שנה אירוע לזכרה.
בעוד שבעיירה בטוחים שעונש מוות היה התשובה היחידה לפרשה הזאת, לאורך השנים כתבות רבות, פודקאסטים, שני ספרים וכמה תוכניות תעודה עסקו בשאלה אם באמת היה כאן משפט צדק. אומנם לא ניתן להתעלם מהרקע של מונטגומרי, אבל חברה ללימודים של בובי אמרה ל"גרדיאן" כי "אני מרגישה שרבים ממאמרי הדעה והדיונים על חוסר צדק שכחו את בובי, את הבת שלה, את המשפחה ואת כל החלומות שהיו לה".
השוטר שהגיע ראשון לזירה הסכים. "הלוואי שכל האנשים שמגינים על ליסה היו יכולים להיות שם ביום ההוא, בחדר ההוא. תסתכלו על הגופה הזאת של בובי. תקשיבו לאמא שלה מתקשרת למשטרה כשהיא גילתה את בתה גוססת על הרצפה. אלה דברים שקורים בסרטי אימה", אמר לבי.בי.סי. הוא גם הוסיף כי הרצח תוכנן היטב: "ליסה למדה ברשת איך לבצע ניתוח קיסרי, והיא גם הביאה ציוד ללידה ביתית. היא הייתה מוכנה".
התינוקת, אגב, הוחזרה לאביה, בעלה של בובי, לאחר שליסה נעצרה. הוא סירב להתראיין לאורך השנים, אך אמר כי הוא מודה על כך שהצליחו להשיג בחזרה את בתו ועל כך שיש לו ההזדמנות לגדל אותה כפי שבובי רצתה. כיום היא בת 16, וגורמים המקורבים למשפחה אמרו בעקבות ההוצאה להורג כי זה היה גזר הדין הנכון.
תושב אחר בעיירה אמר כי "אנשים רבים סובלים מטראומה, אבל אתה לא רואה אותם הורגים אישה בהיריון וחותכים החוצה את התינוקת שלה. ברור שעין תחת עין זה לא תמיד הפתרון, אבל במקרה הזה מדובר בסגירת מעגל שהקהילה שלנו צריכה".
הקהילה קיבלה את סגירת המעגל שלה, אבל רבים עדיין חושבים שההוצאה להורג הייתה מוטעית: "זה סיפור על אישה שסבלה ממחלות נפש קשות, שנבעו מחיים של עינויים והתעללות מינית. ליסה היא לא הגרועה שבגרועות, היא השבורה שבשבורות", אמרה סנדרה באבוק, אשת אקדמיה המתמחה במחקרים על הוצאות להורג שייעצה לצוות ההגנה. בריאיון ל"גרדיאן" היא הוסיפה כי אם העם האמריקני היה מכיר את כל העובדות ואת פרטי חייה של ליסה, הוא לא היה תומך בהוצאה להורג שלה. לדבריה, "החברה האמריקנית והמוסדות שלה אכזבו את ליסה ולא עזרו לה בכל שנותיה. עכשיו, אותם מוסדות מוציאים אותה להורג".
