עם מנהיגים כאלה…

בעקבות מכתבו של ח"כ דהאמשה אל ידידנו שמעבר לגבול בשאר אסד היו אבירי חופש ביטוי שנזעקו להגן על זכותו של חבר הכנסת להתבטא בחופשיות. מכיוון שאנו באמת משתדלים להידמות למתוקנות שבמדינות הדמוקרטיות, אפשר לנסות להעריך מה היה קורה במצב דומה במדינות אלו.
"ידיד היקר", תארו לעצמכם שהיה כותב חבר קונגרס מניו יורק לנשיא סין, "תנחומי על מותו של הטייס שלכם בשבוע שעבר. אין ספק שהדבר קרה בגלל התוקפנות הנפשעת של המימשל הפשיסטי האמריקני. מעשה זה חושף את האמת על נשיאנו, שמנסה לחרחר מלחמה כל העת באמצעות מטוסי הריגול שלו".
חופש הדיבור? בוודאי, דמוקרטיה? בטח. אבל חתירה נגד המדינה שאותה אתה מייצג ועידוד יריביה? תשכח מזה, היו אומרים לו.
זה מה שהיו אומרים האמריקנים מן הסתם גם לסנטור מקליפורניה שהיה שולח מכתב לשר החוץ הרוסי ומפציר בו לבטל ביקור מתוכנן בארה"ב, כפי שעשה דהאמשה במכתב לשר החוץ הירדני. או לחבר פרלמנט איטלקי אילו היה מעודד בזמנו את הבריגדות האדומות להמשיך במסע הטרור שלהן עד להשגת מטרותיהן, כפי שעשו אחדים מהח"כים הערבים בכנסת במילים אלו או אחרות.
ישראל נמצאת היום במצב לוחמה עם החיזבאללה, מה שלא הפריע לחבר הכנסת א-סאנע להציע פרס נובל לשלום למנהיג החיזבאללה נסראללה, ולחברי כנסת ערבים נוספים לשבח את ארגון הטרור. אפשר שוב לדמיין מה היה עולה בגורלו של חבר בית הלורדים בבריטניה אילו שלח מכתבי עידוד למנהיגי גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, או לחבר בית הנבחרים האמריקני אילו הצדיק את התקפת יפן על פרל הארבור.
לא מדובר רק בגבולות חופש הביטוי או בשאיפת הפרסום של חבר כנסת ערבי זה או אחר. גם לא בצביעות הבוטה של מי שמגנים כיבוש, אולם מתעלמים מהכיבוש הסורי בלבנון. או בכפל הלשון של מי שמבקשים לשלול משמעון פרס את פרס נובל לשלום בשל תמיכתו בהפצצת המכ"ם הסורי, אך מתעלמים מהטרור שמעודד חתן אחר של אותו פרס – ערפאת. על המאזניים מונח דבר חשוב בהרבה, והוא האיזון העדין הערבי-יהודי, שבמסגרתו אמורה להיבנות רקמת החיים המשותפים של שני הציבורים בארץ.
נראה שחברי הכנסת הערבים, מנהיגי הציבור הערבי בישראל, אינם יכולים ואינם רוצים להתעלות בשעה רגישה זו מעל שיקולי הפופולריות המיידית, שבה זוכה כתמיד מי שמקצין את עמדותיו, גם אם בדבריהם הם גורמים ביודעין להעמקת השסעים. כך הם מחבלים במודע ברקמת החיים המשותפים, מחזקים את הבדלנות וזורעים איבה הדדית, שעלולה לפגוע בציבור בכלל ובציבור בוחריהם בפרט.
השאלה הנשאלת, אם כן, היא לא רק שאלת נאמנותם של המחוקקים למדינה, אלא בעיקר מי יציל את ערביי ישראל מידי מנהיגיהם-הם.