שמעתי שזה חרא סרט, אתה בא?

הולך להיות כאן, בזמן הקרוב, דיבור צפוף ורצוף על "ממנטו", סרט שחבריכם יטחנו לכם את המוח להגיע אליו תיכף ומיד, סרט שמבקרי קולנוע מסוימים יפלו לרגליו כמי שפגשו בתחייתו המלהיבה של היצ'קוק לפחות, סרט – אם מותר לרגע נימה אישית – רע ומשעמם.
אתם תלכו לראות את "ממנטו" למרות ואף על-פי אזהרותיי, כגבינת צאן המובלת למיזנון שלא בטובתה; ההבטחה של "ממנטו", לאחר ששמעתם בקווים כלליים את עלילתו, עצומה. מותחן הפשע הנכלולי הזה, היושב לכאורה על הצומת בה נפגשים הגרוטסקה השחורה והאכזרית של האחים כהן, הפסיכולוגיה-בגרוש של היצ'קוק, פאזל הפרטים נוסח "החשוד המיידי" והדם הקר של טרנטינו, הוא הבטחה גדולה מדי, על הנייר, מכדי לסרב. אני לא סירבתי. שעה וחצי מפוהקות אחר כך הייתי לא הרבה יותר חכם, אבל הרבה יותר משועמם.
"ממנטו" מביא את סיפורו של ליאונרד שלבי (גאי פירס), הסובל מתסמונת נדירה (אבל קיימת) הגורמת לאובדן זכרונו לטווח הבינוני, משמע שיכחה טוטאלית של מה שאירע לפני עשר דקות ומעלה. מה לעשות ודווקא אשתו של מוכה-הגורל נאנסת ונרצחת באכזריות משוערת (לך דע, ליאונרד לא בדיוק זוכר את הפרטים הקטנים), וגיבורנו יוצא למסע שכל מטרתו איתור וחיסול הרוצח. מכיוון שליאונרד יכול להציג את עצמו בפני פקיד הקבלה במלון בו הוא מתגורר שוב ושוב מדי יום, מבלי לזכור כי דיבר עם האיש אינספור פעמים בעבר, הוא נאלץ לבנות לעצמו מאגר זיכרון באמצעות תצלומי פולארויד, קעקוע פריטי מידע קריטיים על גופו, פתקים, כרטיסיות וסתם ניחושים. בעולם הצף והמשתנה-תמידית סביבו של אויבים, חברים, תומכים, שונאים וחשודים מיידיים, שום דבר לא יכול לשמש כעוגן ממשי, וכל שיפוט והבנה הם זמניים בלבד וראויים לפיקפוק; הכל נכון גם לגבי חוויית הצפיה בסרט.
התעלול התסריטאי – המבריק, מוכרחים להודות – המציב כשל-זיכרון כגיבורו המרכזי של סרט, הופך את "ממנטו" לתפוח-האדמה הלוהט של כל פסטיבל או שוק סרטים אליו הוא מגיע, מה גם שהסרט מתחכם ובונה את עצמו לאחור, כשסצינת הפתיחה שלו היא למעשה הסיום העלילתי, וכל סצינה נובעת לאחור מהסצינה שקדמה לה, בניסיון לשחזר את העבר ולנמק את המעשים. נשמע טוב, לא?

מוח בלי גוף

לא. "ממנטו" הוא תעלול תסריטאי – מבריק, מבריק, בסדר – העטוף בשקיפות קולנועית מוחלטת, בהיעדר גמור של קולנוע מעניין סביבו, או, אם תעדיפו, מדובר במוח נטול-גוף. "ממנטו" הוא התסריט שכל בוגר בר-דעת של המגמה לתסריטאות היה מתעלף ממנו מיד, וכל בוגר בר-דעת של המגמה להפקה היה דוחה על הסף. את זה, במתכונתו הקיימת, לא מצלמים.
הבמאי הוא כריס נולאן, 29, שביים סרט אינדיפנדנט אחד קודם שעשה מעט גלים בפסטיבלים הרלוונטיים בשם “Following”. "ממנטו", סרטו השני, זכה כבר להפצה מסחרית מסודרת ולרעמים ותרועות אצל חלק מהמבקרים. שום דבר לא יכין אתכם לפצצת העילגות הקולנועית בה תיתקלו בזמן-אמת. "ממנטו" הוא סרט נטול קונטקסט; הוא מתרחש בשום-מקום אמריקאי, בכל זמן שהוא, והדמות הראשית בו מוטחת בפרצופכם ללא כל נימוק או ראציונל; ליאונרד שלבי לובש חליפות יקרות, נוהג ביגואר, ועיסוקו היחיד הוא מרדף הנקמה האובססיבי שלו. מי האיש הזה, מה עברו, מאיפה הוא בא, מה אופיו האמיתי, ולמה הדמות הזו אמורה, בכלל, לעניין אותנו או לגרום למעורבות רגשית – כל השאלות האלה נותרות פתוחות.
כמובן שפתח המילוט המוחלט שמאפשר התסריט – היי, אין לו זיכרון! למה שנדע מי הוא אם לו עצמו אין מושג? – הוא אולי נחמד ברמה התיאורטית, אבל נולאן, בבואו לתרגם אותו לקולנוע אמיתי, צלולויד ודם, סיים עם דמות ראשית דוחה למדי, לא מנומקת, שאינה מעוררת כל עניין, הזדהות או התנגדות. משחקו של גאי פירס, בהתאם, רעוע, שלא לומר רע. לא משנה כמה טוב יהיה פירס כשחקן, כאשר הדמות לתוכה הוא נדרש להיכנס היא לא יותר מצללית חיוורת ונטולת-זהות של דמות, מין גומי נזיל וחסר מאפיינים ממשיים, אין לו יותר מדי לאן לפנות, והוא נותר מקרטע, משחקו אחיד וקפוא, משעמם.
על החורים האינסופיים בתסריט אין טעם בכלל להתחיל לדבר, שכן יחסית לאדם חסר-זיכרון, ליאונרד שלבי זוכר כמה דברים לאורך זמן בבהירות מפתיעה, ומאידך שוכח המון דברים תוך שניה, והעסק כולו הופך ללולאות-בתוך-לולאות של זיכרון ושיכחה המתנגשות שוב ושוב במסגרת התסריטאית הבסיסית הכופה, אפריורית, היעדר-זיכרון. קשה שלא לשים לב לחורים הנפערים שוב ושוב, כאשר שלבי זוכר ושוכח דברים כפי שנוח לתסריט שיקרה עכשיו.
עלילתית, "ממנטו" הוא שרירותי לחלוטין. הוא מתחיל בנקודה מוצקה, ברצח, ומבצע את הריקוד-לאחור המפורכס שלו, המוזר והמרתק בהתחלה והשגרתי בהמשך, תוך שאין לכם עוד מושג גדול מי נגד מי, מתי זה ייעצר או מה, בערך, השעה. בסוף זה נגמר, בנקודה שיכולה היתה להיות, במידה דומה, כל נקודה אחרת.
ההפקה משדרת תקציב מצומצם והיעדר הקפדה (הסרט צולם תוך 25 יום), המשחק נטול ניואנסים, הבימוי חסר ברק והדיאלוגים עילגים במקרים רבים מדי. נשארנו עם תעלול תסריטאי מרגש ועם עלק-משל-קיומי על ההכרה האנושית, תפיסת מציאות, משמעות העבר וגמישות מוסרית – נושאים מצוינים שהסרט לא פותר לגביהם דבר. אבל למה להמשיך? אתם הרי תלכו לראות את זה.