הסרט הישראלי הטוב של השנה

רק סלאח נותר כדי לשמור על שארית החזון הציוני. דווקא סלאח, שלפני 40 שנה בדיוק שימשה דמותו בידיו של אפרים קישון כדי ללעוג למיתוסים שעיצבו את פני המדינה הצעירה, הוא פה עתה שריד אחרון לאותן מליצות שבעבר פעמו בחזה של הישות הציונית. חי בגפו במה שנראה כשיירי מעברה, מסביבו עולים כפורחים רבי קומות לעשירים, ואילו הוא מתעקש להיצמד לאדמתו ולעבדה. מסרב לבקשתו של בנו המאכער להתפנות כדי שזה יוכל להרים על החלקה עוד מגדל למרובי הכנסה. כך, מקץ ארבעה עשורים, עדיין יושב סלאח ומשחק שש בש תוך שהוא משקיף בכאב על מה שנותר מאותו מיזם חלוצי של בניין הארץ. והתמונה אינה מחמיאה במיוחד. מין מדינת עולם שלישי ששולטים בה הכיעור, הטמטום והשחיתות.

סלאח הוא אריה אליאס הנפלא, שזכה (ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא) כאן לעדנה בגיל מבוגר יחסית. אבל לא הוא גיבור "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", סרטו האינטליגנטי, המצחיק והמרגש של רענן אלכסנדרוביץ' שלשמו התכנסנו פה. שכן הדמות המובילה את עלילת הסרט היא זו של צליין צעיר ותם לבב מכפר נידח בדרומה של אפריקה היוצא למסע של עליה לרגל לעיר הקודש אשר בציון. אלא שעם נחיתתו בישראל נחשד ג'יימס, אותו צליין (השחקן הדרום אפריקאי הצעיר סיאבונגה שיבה), כי הוא עובד לא חוקי ונשלח למעצר. הוא נושע משם על ידי קבלן של פועלים זרים (סלים דאו), בנו של אותו סלאח, המשכן אותו בדירה מוזנחת המאוכלסת בצפיפות בשכמותו, ומטיל עליו לעבוד בשירותו עד שיפרע את דמי הערבות ששילם בעבור שחרורו. בהדרכתו של סלאח הקשיש, זה שכזכור פיתח עוד לפני 40 שנה את יסוד האנטי-פראייריות המונח בתשתיתה של המהות הישראלית, לומד בהדרגה גם הנוצרי הטוב מאפריקה את עיקרי החפיף וניצול הזולת המעצבים קווים לדמותו של הישראלי החדש.

לידתו של הישראלי המושחת

אבל "מסעות ג'יימס" איננו עוד סרט חברתי הבא להוקיע את מצוקתם של העובדים הזרים המתפרנסים מעבודות שחורות. שכן דמותו של העולה לרגל ג'יימס היא כה זכה וברה עד שאין מנוס מלהתייחס אליה כאל דמות אלגורית. כזו שמייצגת את התום והטוהר והמוסר האנושיים, וכמו הגיחה ממחזה מוסר נוצרי כדי לחשוף את טיבם המשחית והנצלני של בני שבט הישרא-בלוף, ולחוות באמצעות המפגש עמם את גאולתה שלה עצמה. בהצגתו זו את ג'יימס אמנם חוטא הסרט בראיה רומנטית של האחר המאפיינת יותר תפיסת עולם קולוניאליסטית; ואולם אין בכך כדי להעיב על הישגו העיקרי של אלכסנדרוביץ' המנסח את אחת האמירות הרדיקליות והבוטות ביותר שיצאו אי פעם תחת ידו של קולנוען מקומי בדבר היותה דווקא של ישראל 2000 המסמר האחרון בארון הקבורה של החזון הציוני.

אבירי התקינות הפוליטית אולי יצקצקו בלשונם נוכח העובדה שאת דמות הבן האופורטוניסט והנצלן מגלם פה דווקא שחקן פלסטיני, סלים דאו. ואולם, בין אם שהתכוון לכך ובין אם לאו, יש בליהוק הזה דווקא משום הערה מובלעת של אלכסנדרוביץ' בדבר הוויית הכיבוש והכוח שמייצרת למעשה את הישראלי המושחת. ואילו נוכחותו של אליאס כסלאח מעידה על האופן שבו סרטי הבורקס – דגם שהוא, אחרי ולמרות הכל, החשוב והאותנטי ביותר שנוצר בתחומי הקולנוע הישראלי – הינם חלק ממיתולוגיה קולנועית מקומית שאזכורה כאן, כאמור, אינו משולל הקשרים אידיאולוגיים. לבד מיכולת ההתבוננות החדה שמפגין כאן הבמאי-תסריטאי אלכסנדרוביץ' (שפיתח את הסרט מתסריט לדרמה קצרה בסדרת "שיעור מולדת" שכתב בשיתוף עם רובי דואניאס), הוא משכיל (אף כי לא ככל שהדברים אמורים בדמויות הנשיות) שלא לרדד את בני ישראל לכלל קריקטורות גסות. ללא ספק, הסרט הישראלי הטוב של השנה.