שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הקרב על הקרקע: ערבים, חרדים, קיבוצניקים
    הצפיפות ומצוקת הדיור חריפות במיוחד במגזר הערבי והחרדי. התוצאה: תחושת ניכור גוברת - והקצנה בשסעים. תוכניות לערים חדשות יש, אבל הדיירים הפוטנציאליים סקפטים: "את העיר החרדית מתכננים בכסייפה, את הערבית - אולי על הירח". ואיך השפיע בג"ץ הקשת המזרחית על החיים בקיבוץ?
    שר הפנים, מאיר שטרית, הסעיר לאחרונה את המדינה כשהצהיר על כוונתו להקים עיר ערבית חדשה בגליל. "הציבור הערבי סובל מצפיפות ומהזנחה תכנונית", הכריז, "צריך לאפשר להם לעבור למקום שבו יחיו ברווחה ובאורח חיים מודרני". אלא שכלל לא בטוח שהעיר הזאת תקום במציאות: בוועדת הפנים של הכנסת הבהיר ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, שמאי אסיף, שקשה למצוא בגליל מקום לעוד עיר. "אנחנו חיים בתוך פסיפס צפוף מאוד ועל כל מטר יש המון אינטרסים", הוא עדכן. הח"כים הערבים נטו להסכים: "אולי על הירח ימצאו לה מקום", אמרו במרירות.

     

    אכן, ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. הצפיפות מלבה את המתחים והשנאה בין מגזריה השונים, בעיקר בין היהודים לערבים. המאבק על חלוקת הקרקע, שעמד במוקד העימות בין ההתיישבות הציונית לתושבי הארץ הערבים, נמשך עד היום - מחוץ לקו הירוק וגם בתחומיו.

     

    בקרב הציבור הערבי בישראל, נרשמה בשנים האחרונות ירידה תלולה בשיעורי הריבוי הטבעי. בממוצע מולידה אשה ערביה ממרכז הארץ או צפונה 3.2 ילדים, קצת יותר מהממוצע היהודי. שיעור הילודה עדיין גבוה רק בקרב הבדואים בנגב - 7 ילדים לאשה. אבל גם בלא הריבוי, סובלות הערים הערביות מצפיפות גבוהה ומתכנון לקוי. מנהיגי הציבור הערבי מפנים אצבע מאשימה לעבר המדינה.

     

    "זה 60 שנה כמעט שגופי התכנון - גם משרד הפנים וגם מינהל מקרקעי ישראל - לא מתכננים ולא מאשרים להקים שכונות ערביות חדשות", אומר ראש העיר נצרת, ראמז ג'רייסי. "כשערבי רוצה לשכור דירה בתל-אביב - היהודים לא נותנים לו. כשהוא רוצים לקנות בכרמיאל - אי-אפשר, כי הקרקע של קק"ל. כשהוא בונה בעצמו - הורסים לו. אז הצעירים בונים בצורה פירטית על הגגות ובחצרות של בתי ההורים שלהם. הם נשארים בשכונת המצוקה ובכך מנציחים אותה".

     

    "ילדים ערבים גדלים בצפיפות לא-נורמלית", ממשיך ג'רייסי. "אין גינות, אין ירק, אין מקום למבני ציבור ולשירותים עירוניים. אני מניח שרוב הזוגות הערבים הצעירים רוצים לגור בשכונה נורמלית של מגדלי מגורים, כמו ביישובים היהודיים. לאחרונה הצלחנו להקים שכונה כזאת, לאחר מאמץ רב מול הרשויות. כל הבתים נחטפו".

     

    "מצוקת הדיור והצפיפות במגזר הערבי היא אחד הגורמים להידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות בארץ", מסכם ראש העיר נצרת ומזהיר: "אם לא יימצא לה פיתרון, המצב רק ימשיך ויתדרדר". שמאי אסיף ממשרד הפנים מכחיש מכל וכל את הטענה, שמשרדו מפלה לרעה את המגזר הערבי.

     

    "רוצים לעשות לחרדים יודנראוס"

    מצוקת הקרקע מעוררת מדנים גם בתוך החברה היהודית. בעיקר סובלים ממנה החרדים. בזמן שמשפחה חילונית חולמת על וילה, ומשפחה ערבית בונה קומה על הגג - משפחה חרדית ממוצעת מתקשה למצוא דירה קטנה בעיר. כך, בעוד שבתל-אביב מתגוררים 7,420 תושבים לקילומטר-רבוע ובחיפה 4,180, בבני-בברק מצטופפים כ-20,265 תושבים בקמ"ר. 


     

    אשה חרדית מולידה בממוצע כ-6 ילדים, לעומת 1.9 אצל החילונית, 3 אצל המסורתית ו-4.5 אצל הדתית-לאומית. האם יש דרך לשנות זאת? "המדינה לא צריכה לתמרץ הולדת שמונה ילדים, להיפך", קובע הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה. "טוב ששינו את שיטת הקצבאות, שנתנה עדיפות למשפחות גדולות. אני מאמין שבעתיד החרדים יתחילו לתכנן את המשפחה בצורה כלכלית יותר".

     

    האמנם? "אין סיכוי שהילודה החרדית תרד", מבהיר הרב והח"כ לשעבר ישראל אייכלר, "הפסוק 'פרו ורבו' יישאר אקטואלי גם כשהארץ תתמלא עד אפס מקום. מטרת החיים היא להרבות חיים. אנחנו מולידים ילדים ומצילים חולים כי כל אדם חי הוא עולם ומלואו שיש לקיימו. ודאי כשמדובר בעם היהודי, ששישה מיליון מבניו נרצחו ושמנהל מאבק דמוגרפי על הארץ".

     

    אבל הצפיפות החרדית אינה נובעת רק משיעור הילודה - הלוא החברה הישראלית קלטה יותר ממיליון עולים בשנות התשעים. החרדים מתקשים להשתלב בערים החילוניות, ונציגיהם מעלים טענות קשות על חוסר נכונות לקבלם. "זה 30 שנה אני מנסה ליזום הקמה של שכונות חרדיות חדשות", אומר הרב אייכלר. "קבלנים כבר בנו שטחים ויש ביקוש עצום. זה צורך קיומי. הצלחנו לבנות בכמה ערים כמו בית-שמש ואשדוד. אבל רוב ראשי הערים מקימים צעקה כדי שנישאר בחוץ. וכשאנחנו קונים בשכונות חילוניות, התושבים חוששים לפגיעה באורח חייהם ונלחמים להוציא אותנו. עושים לנו יודנראוס".  

     

    הפיתרון של משרד הפנים הוא הקמה של ערים חרדיות, דוגמת אלעד. כך מתוכננות לקום עיירה חרדית סמוך לחריש שבוואדי ערה, ועיר חרדית חדשה בשם כסיף בנגב, בין ערד לכסייפה. אבל החרדים אינם מתלהבים. "זה חלק מהמזימה נגדנו", אומר אייכלר, "גורמים לנו לבנות במרחב המחייה של הערבים. האם בכסייפה רוצים אותנו? זאת דרך מחוכמת להיפטר מאתנו". 


    "לזוג חרדי אין לאן לעבור" (צילום: ירון ברנר) 

     

    "בהתחלה אמרו לנו, תלכו לגור בשטחים", אומר ח"כ משה גפני (יהדות התורה), "הפכו אותנו למתנחלים בעל-כורחנו ובניגוד לטבענו. עכשיו שולחים אותנו לוואדי ערה ומסכסכים אותנו עם ערביי ישראל. כך או כך, לזוג חרדי שמתחתן אין היום לאן לעבור". מצוקת הדיור והצפיפות יצרו הזדהות מפתיעה בין החרדים לערבים. "מצבנו דומה: לא נותנים לנו לבנות", אומר ח"כ יעקב מרגי (ש"ס), "מדיניות הדיור לערבים היא מחפירה. המדינה צריכה להתבייש כשהיא באה אליהם בטענות על בנייה לא חוקית. איפה מצפים שיגורו?"

     

    עודפי קרקע בקיבוצים: עוול או עלילה? 

    בסוף שנות התשעים התעורר סכסוך עדתי מתוקשר סביב מצוקת הקרקע, כשארגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית" עתר לבג"ץ נגד מכירת הקרקעות של הקיבוצים והמושבים. קרקעות החקלאים שייכות למדינה ולקק"ל, ו"הקשת" דרשה למנוע מהם להרוויח כסף ממכירתן. בג"ץ קיבל את העתירה באופן חלקי והורה להקטין את הסכומים שמקבלים החקלאים. המאבק הותיר טעם מר בשני הצדדים.

     

    "ערי הפיתוח סובלות מבנייה צפופה ומחסור בקרקע", אומר פעיל הקשת

    הדמוקרטית, משה קריף. "22 אלף תושבי קריית-שמונה מצטופפים ב-11 קמ"ר, ואילו במועצה האזורית גליל-עליון גרים 5,000 תושבים ב-25 קמ"ר. שראש העיר קריית-שמונה רצה להקים שכונת וילות, קיבוץ כפר-גלעדי לא נתן לו. כל עוד הם השתמשו בקרקע לחקלאות, זה היה בסדר. אבל בעשור הקודם הם נטשו אותה לטובת הנדל"ן. הלולים והמטעים הפכו לקניונים, לתחנות דלק ולצימרים, והמינהל נתן להם להפשיר קרקעות ולהרוויח 60% מהכסף. זאת, בזמן שילדים שגדלו בדיור הציבורי פונו מבתיהם ברגע שהוריהם מתו".

     

    "מה שהיה לי הכי קשה זה התגובות שלהם", מוסיף קריף, "הם אמרו שאנחנו אנטי-ציונים ורוצים לתת את הקרקע לחיזבאללה. אמרו לנו: נעמוד על הקרקע שלנו עם קלשונים ולא ניתן לכם לקחת אותה".

     

    גם היועץ המשפטי של התנועה הקיבוצית, מיקי דרורי, עדיין כועס. "העלילו עלינו עלילות", הוא אומר, "הקיבוצים הם ראש סיכה על מפת המדינה. אנחנו 2% מהאוכלוסייה, שגרים בבתים קטנים וצפופים. אנחנו תופסים 4% משטח המדינה, אבל זה כולל את השטחים הירוקים שלנו, הרפתות, המפעלים, בתי-הספר. בחישוב כולל, קריית-שמונה לא צפופה בהרבה מכפר-גלעדי והרצליה לא צפופה מרישפון. ערי הפיתוח הן לא צפופות, וממילא מה שהניע את הקשת לא היה מצוקת הקרקע, כי הם לא דרשו שלא נפשיר אלא רצו את הכסף. פעלנו ממניעים אידיאולוגיים. מאז אותו בג"ץ, הקיבוצים הפסיקו להפשיר קרקעות. הקיבוץ שלי - געש - לא מתרחב, בזמן שנתניה השכנה מתפשטת כמו סרטן. נכון, יש בקיבוצים עבריינים שמפשירים קרקע בלא היתר. ובעיר אין קבלנים שמקבלים היתר לבנות שלוש קומות, ובונים שש? אוהבים לשנוא את הקיבוצים, זה נוח. אבל אנחנו לא אלה שמצופפים את המדינה".

     

    כתבה שנייה בסדרה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יותר מ-20 אלף לקמ"ר: בני-ברק
    צילום: ירון ברנר
    צילום: חגי אהרון
    אין גן, אין ירק: ג'רייסי
    צילום: חגי אהרון
    צילום: סבסטיאן שיינר
    איימו בקלשונים: קריף
    צילום: סבסטיאן שיינר
    צילום: אתר הכנסת
    עושים לנו יודנראוס: אייכלר
    צילום: אתר הכנסת
    מומלצים