שתף קטע נבחר
 

צפוף לכם? זה עוד כלום

בניכוי שטחי האימונים של צה"ל, כבר היום ניצבת ישראל במקום ה-12 במדד הצפיפות העולמי. לאור התחזיות - עוד שני מיליון תושבים בתוך עשור - בקרוב נתגעגע למצב העכשווי העגום בדיור ובכבישים, עם פקקים אפילו בתוך שמורות הטבע. צמצום הילודה לא עומד על הפרק. אז מה כן? כתבה ראשונה בסדרה

ב-1930 המליץ סר ג'ון הופ-סימפסון להגביל את העלייה לארץ ישראל ל-20 אלף יהודים בשנה. הוא הזהיר כי הארץ, ששיכנה אז 1.3 מיליון איש, צפופה מלהכיל תושבים נוספים; אין בה די שטח לחקלאות כדי להאכיל את האוכלוסייה הגדלה והולכת; וגם המים לא יספיקו לכולם. ממשלת בריטניה אימצה את ההמלצה, וצירפה אותה לאחד ה"ספרים הלבנים". כמעט 80 שנה אחרי, במדינת ישראל חיים כבר יותר מ-7.2 מיליון נפש.

 

את זינוק האוכלוסין הזה אנו חשים היטב ביומיום - לפחות במרכז הארץ, העמוס לעייפה. די להציץ בגורדי השחקים המתרבים לנגד עינינו, במחירי הדירות המאמרים, בכבישים הפקוקים ובפארקים העמוסים, כדי להיווכח שהמצב הולך ומחריף. במקרה הזה, התחושה הסובייקטיבית מגובה היטב בנתונים: עם שטח של 22 אלף קילומטרים רבועים (עם הגולן וללא יהודה ושומרון), עומדת הצפיפות בארץ על 330 נפש לקמ"ר - מקום 24 בעולם. בארצות-הברית, לשם השוואה, חיים 34 איש בכל קמ"ר, בצרפת - 110, בירדן 64, במצרים 74 וברוסיה רק 8. 

 


 

"ישראל הפכה למגלופוליס אחד גדול", אומר מדריך הטיולים ספי בן-יוסף. "פעם, כשטסת בגובה נמוך מעל הארץ בלילה והסתכלת על האורות, יכולת להבחין בין יישובים. יכולת להצביע על קבוצת אורות, ולהגיד - זה היישוב הזה או היישוב ההוא. כיום, אתה רואה גוש ענק של אורות שמכסה את כל הארץ מדן עד באר-שבע. זה זוהר ויפה, אבל כשהיום מאיר, אתה רואה שגוש האורות הזה הוא בעצם גוש ענק של בטון". בערגה הוא נזכר בשנות השמונים, כמדריך בבית-ספר שדה בהר גילה: "הייתי מסתכל מפסגת ההר על יישובים קטנים ותוהה מה זה כל יישוב. כיום אתה רואה יישוב אחד גדול שמתחיל בירושלים ונגמר בתל-אביב".

 

"בניינים גבוהים ופקקים יש בכל מטרופולין גדול בעולם, אבל הצרות הללו אמורות להיות במרכז העיר, ואילו אצלנו מרכז העיר נפרש עד מחוץ לעיר. מנהטן היא פקוקה יותר ממרכז תל-אביב, אבל בפרוורים של ניו-יורק כמעט אין פקקים. בישראל, לעומת זאת, יש פקקים ותחושה של צפיפות לא רק בתל-אביב אלא גם בפרוורים: בת-ים, רעננה וראשון-לציון. ולא רק שם: בישראל, ורק בישראל, יש פקקי תנועה אפילו בתוך שמורות טבע. מי שנוסע בשמורת הבניאס או בשמורת עין-גדי יכול להיתקע שעה שלמה בפקק תנועה, ולהתקשות למצוא חניה בתוך שטח השמורה. אז מה שמורת טבע בזה?"

 

מקום 12 בעולם

עם המדינות שצפיפותן עולה על שלנו נמנות הודו (336 איש לקמ"ר), דרום קוריאה (480), יפן (339), הולנד (392) ולבנון (344). אך בניכוי החלק המוקצה לאימונים צבאיים - 70% מהנגב, קרי: כשליש משטח המדינה - ניתן לומר שבכל קילומטר רבוע חיים כאן 500 נפש; מקום 12 במדד הצפיפות העולמי. "אין לנו ברירה", מסביר גורם צבאי בכיר, שמזכיר כי במדינות צפופות אחרות אפשר לשלוח את החיילים להתאמן בחו"ל - ואצלנו לא. אגב, ועדת וינוגרד עוד המליצה להגדיל את שטח האימון המוקצה לצה"ל, על חשבון שטחי מרעה.

 

מי שסובל מהצפיפות העכשווית, עוד עשוי להתגעגע אליה בעתיד הלא רחוק: התחזית מדברת על גידול של שני מיליון ישראלים נוספים בתוך עשור. בשל העלייה - וגם בגלל שיעור הילודה הגבוה - גדלה אוכלוסיית ישראל ב-1.15% בממוצע לשנה, בזמן שזו של הולנד גדלה ב-0.5% בלבד, ואילו זו של יפן מתכווצת ב-0.1%. "בקצב הנוכחי", מעריך החוקר הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה, עד 2020 יחיו כאן כ-10 מיליון תושבים, עם צפיפות של 400 נפש לקמ"ר; עד 2050 כבר נדבר על אלף נפש לקמ"ר, כמו בבנגלדש.  


60 שנות צפיפות

60 שנות צפיפות
שנה מספר תושבים (במיליונים)
1948 0.873
1958 2.032
1968 2.841
1978 3.737
1988 4.476
1998 6.041
2008 7.254

(הנתונים נמסרו על-ידי הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה)

 

"ריבוי האוכלוסייה הוא נתון קיים, שצריך לקבל אותו וללמוד לחיות איתו", אומר פרופ' דלה-פרגולה. "אי-אפשר להגביל כאן את הילודה כמו שעשו בסין - זה לא מוסרי, לא מעשי ומנוגד לגמרי לתרבותנו. הרצון לגדל ילדים הוא ערך מרכזי בחברה הישראלית, בניגוד לרוב החברות המערביות. אנחנו אוהבים ילדים ונהנים מהם. וזה נכון לא רק אצל הדתיים: אשה ממוצעת במיגזר המסורתי מולידה שלושה ילדים בממוצע - יותר מבכל מדינה מערבית אחרת. סקרים מראים שרוב תושבי המדינה היו רוצים יותר ילדים מכפי שיש להם. נכון שיש חוסר איזון בין רמות הילודה במיגזרים השונים, מה שיוצר בעיות. אבל ריבוי האוכלוסין הכללי אינו שלילי. לא הייתי רוצה שנגיע למצב של האירופים, שהפסיקו להתרבות ומייבאים מיליוני עובדים זרים עבור אוכלוסיית הקשישים הענקית".

 

בחוגי הימין טוענים כי הפיתרון לבעייה טמון בהתיישבות מעבר לקו הירוק. אלא שהצפיפות בשטחים גבוהה עוד יותר: ביהודה ושומרון מתגוררים 430 נפש לקמ"ר (כולל המתנחלים), ואילו ברצועת עזה מצטופפים כ-4,000 נפש לקמ"ר.

 

נראה איפוא כי נגזר עלינו לחיות כאן בצפיפות. כיצד משפיע הדבר על היומיום שלנו ועל הסיכוי לקיים כאן חיים נורמליים? האם המדינה הקטנטונת וכוחות השוק ההפכפכים מסוגלים לספק לרבים כל-כך די בתים וכבישים, חשמל, מים ומרחב מחיה - וגם לשמור על שטחי החקלאות ועל מה שנותר מהנוף והטבע? איך בכל זאת אפשר לשפר את המצב - ולמה בעצם זה לא קורה? על כך - בכתבות הבאות בסדרה.  

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אורן אגמון
מדינה בתור
צילום: אורן אגמון
מומלצים