נזרקו לכלבים

יובל מנדלוביץ' הציל ושיקם מאות כלבים הנחשבים מסוכנים מקרבות, התעללות ומהרדמה בהסגרים העירוניים. ארז ארליכמן התגבר על הפחד והגיע לבקר את המלאך של הכלבים המסוכנים, שייאלץ לעזוב בעוד שבוע את המתחם יחד עם כלביו וייוותר ללא קורת גג. "מי יעזור לכלבים המסוכנים בעתיד?", הוא שואל. "אני מקדיש את החיים שלי למענם"

אי שם בפאתי אחת הערים הגדולות באזור המרכז, הדלת בדירת השיקום וההצלה של יובל מנדלוביץ', נפתחת באיטיות והנביחות הנרגשות ממלאות את האוויר. פחד וסקרנות מתערבבים יחד במהירות בורידים וגורמים לרגליים שלי לזוז בכבדות. למרות החיבה העזה שאני רוחש להולכים על ארבע, זו הפעם הראשונה שאני נפגש עם כלבים הנחשבים למסוכנים על פי חוק ולא ממהר לעבור לצד השני של הרחוב.

"בוא, בוא, תיכנס", מחייך יובל ומזמין אותי פנימה. המתחם בו חיים כיום כעשרה כלבים, הוא למעשה דירה צנועה בת שני חדרים, שאליה צמודה חצר לא גדולה במיוחד, בה מטיילים מרבית הכלבים בחופשיות, למעט ארבעה כלבים הנמצאים במכלאות מוגנות ורחבות המפוזרות בחצר.

חבורת הכלבים בודקת היטב את הפולש הממושקף שנכנס למתחם. "אל תפחד מהם, הם רק רוצים להראות שהם בעלי הבית. עוד כמה דקות, הם יירגעו ויחזרו לשיגרה שלהם, שזה אומר הרבה משחקים ושינה על הרצפה הקרה", מסביר יובל. אחד מהכלבים בוחן אותי בתשומת לב ומתחיל לנבוח. "תתנהג יפה לאורח", פוקד יובל והזאטוט הבנוי לתלפיות מתקדם לעברי בצעדים קטנים ומושיט את ראשו לליטוף.

פרח במשקל כבד

לפרח, רוטוויילרית גדולה ושרירית, שיכולה ברגע להבריח פורצים פוטנציאליים מדירת יוקרה רק בהזזת הזנב שלה, לא איכפת משאר הכלבים הסקרנים שמגיעים לרחרח לי את הנעליים והמכנסיים. היא שועטת למרכז ההמולה כמו טיל מכוון מטרה ומניחה עלי את שתי רגליה הקדמיות. "נכון שהיא חמודה?", יובל נראה משועשע. "תשתחרר, היא רק רוצה ליטופים".

אני מתיישב על הכסא במטבח, כבר מזיע ופרח מחליטה להצמיד את ראשה הגדול אל בית החזה שלי. אין לי לאן להימלט. הלב רוצה ללטף, הראש צועק "תברח, תברח, היא תאכל אותך בלי מלח בשני ביסים". אני מחליט שעם כל הכבוד לפחדים העתיקים שלי, לא כדאי להתעסק עם גברת שרוצה אהבה ומחליט ללכת על כל הקופה.

אני מקרב את הפנים שלי אליה, קורא לה בשמה ומקווה שאוכל לחזור הביתה שלם ובריא. פרח עוטפת את הפנים שלי בלשון גדולה, ממיסה את כל המיתוסים שחדרו לי לראש במהלך השנים ומרעיפה חיבה שיכולה להמיס כל לב אנושי. "אני חושב שהיא חתולה שנתקעה בגוף של כלב", אני אומר ליובל.

יובל מנדלוביץ', שידוע בשנים האחרונות בקרב אוהבי הכלבים בארץ כ"מלאך של הכלבים המסוכנים", הגיע לפני מספר שנים לאזור המרכז עם כלבי הפיטבול הפרטיים שלו. "בשנת 2004, כשאירעה התקרית הטראגית בה נהרגה הילדה אביבית על ידי אמסטף, התחילה נטישה המונית של הכלבים ברחבי הארץ", הוא אומר. "ומאז אני מקדיש את החיים שלי למענם".

הוא חבר לורד שפירא, מצילת פיטבולים ואמסטפים. יחד הם החלו לאסוף ולשקם את הכלבים שאף אחד לא רצה לגדל. כשחוק הכלבים המסוכנים נכנס לתוקף באופן רשמי, המשימה של יובל וחבריו למסע, הפכה לקשה ותובענית יותר. "מי שמסוכן הם האנשים שמגדלים את הכלבים הללו ללא ידע מתאים. החוק הזה נוצר מפחד, לא מחינוך", הוא קובע. "הכי קל זה להאשים את הכלבים, אבל צריך לבדוק גם מי מגדל אותם".

בעקבות החלת החוק, כדי לקבל רישיון לכלבים המוגדרים מסוכנים, בעיקר מגזעים אמסטף, פיטבול, בולטרייר, רוטויילר, פילה ברזילאי, דוגו ארגנטינו וטוסה אינו, מחוייבים הבעלים לקבל אישור וטרינרי מיוחד, המעיד כי הכלב סורס או עוקר, וכי הוא מוחזק בתנאים נאותים. ללא האישור הם לא יוכלו לקבל את הרישיון.

בפועל, בישראל מתנהל סחר ורביית הכלבים שנמכרים לכל דורש. רבים מבעלי הכלבים מגדלים אותם במחתרת ונמנעים ככל האפשר מלהביאם לטיפול שגרתי אצל הרופאים הווטרינרים, כדי שלא ייחשפו שהם מחזיקים את הכלבים ללא רישיון. רבים מהכלבים מגודלים ומשמשים כבשר חי בקרבות כלבים חשאיים ברחבי הארץ. אל יובל מגיעים כלבים רבים שהצליחו לשרוד את התופת.

‏ (צילום: אורי גרון)

החיים החדשים של כץ, כלב הקרבות

אחד מהם הוא כץ, שהצליח לשרוד מספר שנים בתעשיית הקרבות. "הוא הגיע אלי חסר עין, עם לסת מרוסקת ומרבית משיניו היו שבורות. רזה, חלש ובעיקר מפוחד", מסביר יובל. "הוא הכלב הקלאסי לדוגמה בה האדם מתעלל בכלב כדי להרוויח כסף. כץ חי כל החיים שלו בבור שחור. הוא רואה כלבים רק כשהגיעה השעה לקרב".

כץ מביט אלי מעבר לגדר המכלאה ונובח בקולניות צרודה. יובל ניגש אליו, מתיישב מולו בגובה העיניים ומושיט לעברו כף יד פתוחה לרווחה.

כץ מסרב להירגע, אך כשיובל מבקש נשיקה, הכלב מתגבר לרגע על האורח הלא מוכר שנועץ בו מבטים ומעניק ליובל נשיקה רטובה, אך מייד חוזר לנבוח בקול גדול.

"ברגע שהוא יצא לקרב, מבוהל ומפוחד, הדבר הראשון שעמד מולו היה כלב. בין אם זה אמסטף, בוקסר או כל כלב מסכן אחר שנגנב מבעליו, זו היתה המציאות שלו. להילחם כדי לשרוד. עכשיו אני משקם אותו ומאמין שתוך מספר חודשים, הוא יוכל לחזור ולהיות כלב אמיתי, כזה שיכול לשהות בחברה של כלבים ואנשים", הוא אומר.

בזמן שיובל מתרחק מכץ ומוביל אותנו אל שאר המכלאות בחצר, העוזרת הצעירה של יובל, תלמידה בבית ספר יסודי וחברת משפחה, המגיעה כל קיץ כדי לסייע לו בטיפול בכלבים, ניגשת אל כץ, שנרגע מעט ומאכילה אותו בביסקוויטים טעימים.

בשנים האחרונות גדל מעגל האנשים שהגיע לסייע ליובל במלאכתו. בעזרת עבודה קשה ובמסירות ראויה להערכה, הצילו יובל וחבריו מאות כלבים מהסגרים, מהמתות ובעיקר מחיים אומללים ברחובות. עיקר הפציינטים שמגיעים אליו, גם בשעת לילה מאוחרת הם כלבים מקרבות כלבים, כאלו שנמצאו משוטטים או עברו התעללות קשה. רבים מהכלבים ששוקמו על ידו מצאו בתים אוהבים שנבחרו בקפידה או מסגרות מתאימות.

"הם כמו פודל עם נשמה"

"אתה לא מפחד מהם?", אני שואל. "הרי כשהם מגיעים אליך, הם לא בדיוק ברי ליטוף וחיבוקים". יובל מחייך ושותק. "אני נזהר, לא מפחד", הוא מגלה. "כדי לשקם אותם צריך לדעת את המגבלות ואת האופי שלהם. אני מודה שננשכתי פעמים רבות, אבל זה חלק מהתהליך להחזיר אותם לחיים".

האם ניתן לשקם כלבים שעברו סבל והתעללות כה קשה? מבחינתו של יובל הכל תלוי בגישה. "המתכון שלי הוא המון המון אהבה, הבנה, סבלנות ולא להסתכל על הכלב כחיה ששוקלת 82 קילוגרם עם מלתעות גדולות", הוא מסביר. "אלא להביט בהם בנשמה, כמו שמסתכלים על פודל עם נשמה וכמו שמסתכלים על ילד קטן עם נשמה. זה פותח את הלב ואת הרגש".

לדברי יובל, מרבית מהעמותות וההסגרים בארץ מטפלים בעיקר בכלבים מעורבים, כאלו שאינם מוגדרים כמסוכנים על פי חוק במדינת ישראל. "אם למישהו יש פיטבול או אמסטף, הוא מתקשר אלי גם אם זה באמצע הלילה", יובל מצביע על אחד הכלבים שיושב על הספה ומכרסם מטאטא להנאתו.

חומת מגן עם זנב (צילום: אורי גרון)

כל המאמצים של יובל וחבריו, עומדים בפני מחסום גדול ומאיים. בשבוע הבא יפונה יובל וכל כלביו מהמתחם השכור. "במילים פשוטות, נגמר לנו הדלק. אין לנו כסף למזון ולטיפולים רפואיים. בלעדינו, הכלבים יורדמו", הוא מגלה. גם ברגעים הקשים, יובל מסרב לצלול למרה שחורה. הוא מרפד אותה בחיוכים ובאופטימיות. הכלבים מבחינתו הם חומת מגן גדולה, בתקווה שהמצב ישתנה לטובה.

מירוץ נגד הזמן

רק לפני מספר שבועות, רכב "הטקסי-פט" ששירת אותו נאמנה בשנים האחרונות, בו הוביל יובל חתולים וכלבים ברחבי הארץ, שבק חיים בעליה לירושלים. "כשהמנוע הלך באותו רגע, אני חושב שנשברתי. אני כל הזמן עם הפנים קדימה, לזוז, להציל, לשקם, אבל הכלי היחיד שעזר לי להניע דברים ולעזור לבעלי החיים, גם הוא נכנע", הוא אומר ומתיישב על המיטה בחדרו. תוך שניה, קופצים אליה מספר כלבים ודורשים תשומת לב.

בחודשים האחרונים יובל מנהל מירוץ נגד הזמן. אם בעבר, שהו במתחם כ-30 כלבים, היום הוא ושותפותיו לשליחות, "הפקידו" אותם במקומות זמניים ומקווים שהחבורה שנותרה במקום, לא תורדם. אנחנו יוצאים מחוץ למתחם ויובל בוחר מהחבורה הנרגשת שני כלבים לטיול בחוץ. הוא מגיש לי שקית מלאה בבלונים צבעוניים. "עכשיו תראה אותם מתעופפים כמו שחקן כדורסל", הוא אומר. "הם מתים על בלונים".

ברחבת החנייה הגדולה, סמוך לגן שעשועים, מבלות שלוש ילדות קטנות במשחקים. הן מבחינות ביובל שמפריח בלונים לאוויר ומאפשר לכלבים לקפוץ לעברם בהתרגשות. אחת מהילדות מגיעה לעברנו. "יובל, אפשר גם בלון?" היא שואלת בזמן שהכלבים מרחפים באוויר ונובחים מרוב אושר. אני מוציא שלושה בלונים מהשקית ואנחנו מתקרבים אליה. "את לא מפחדת מהכלבים?", אני שואל אותה. "מה פתאום, הם חמודים. תראה מה הם עושים לבלונים. הם מצחיקולים".

יובל שואף אוויר ומנפח בלון נוסף לכלבים. "אני עדיין לא מעכל שלא יהיה להם איפה לחיות. קורת הגג היא בשבילם. הם זקוקים למתחם לא גדול, זה הכל", הוא אומר ומשחרר את הבלון באוויר. הרוח מעיפה אותו למרחקים ונותנת את האות לכלבים לפצוח בריצה מהירה אחריו עד שהוא נעלם בין העצים. "אני לא יודע מה יהיה בשבוע הבא. המחשבה שלא אוכל לעזור לכלבים בעתיד, מטריפה אותי. אני יכול להסתפק באוהל קטן על איזו גבעה בשדה, אבל מה יהיה איתם?".