שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההלוויה הנשית שלי
    "זו בקשה מהחברות ובנות המשפחה. כשאמות, ותהיה הלוויה יהיו הספדים, והבנות שלי יגידו קדיש. אבל אני גם רוצה שאתן תשאנה את המיטה ושנשים תכסינה את הבור". בימינו נשים צופות בהלוויה בעיקר מהצד, חנה פנחסי רוצה הלוויה נשית

    בשבוע שעבר ליוויתי מכרה בדרכה האחרונה. הלוויות משתלבות תמיד באופן פתאומי בתוך יומיום צפוף ומכריחות אותנו, לפחות לרגע, להתבונן בחלופיות שלנו. רובנו נוטים לחזור מהר אל החיים. הפעם בחרתי לא לברוח לשגרה ולהקדיש לעניין מחשבה נוספת.

     

    בעבר היו בהלוויות יהודיות נשים מקוננות. המשנה אומרת כי "אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת" (כתובות,ד',ד) הבעל חייב להביא מקוננת להלוויה של אשתו. זו היתה חברה בה נשים היו אחראיות בהלוויות על ליבוי הרגשות, הבכי שלהן הִבְכִּי אחרים. בימינו, נשים צופות בהלוויה בעיקר מן הצד. הצדיקות שביניהן עוסקות לפני הלוויה בטהרת גופות. נכון, יש לעיתים נשים סופדות למת/ה, וחלק קטן מהאבלות יעיזו לומר קדיש.

     

    האיסור ההלכתי על נשים לקחת חלק פעיל בקבורה נוגע ברובו המכריע ל"יצר", לפיתוי מיני (של גברים) המתעורר על-פי ההלכה (גם) בבתי קברות. בשל כך היו בעבר פוסקים שאף אסרו על נשים להשתתף בהלוויות. נדמה לי שהאינטואיציה של רובנו מורָה שכיום, בעולם בו אנשים דתיים יושבים בבית קפה בו עובדות מלצריות צעירות, העמידה לצד נשים ברחבת הספדים של בית קברות לא טעונה עוד כבעבר.

     

    כשאנחנו מוצאים את עצמנו (חס וחלילה) אבלים, אין לנו פנאי וכוחות נפש להיאבק בנציגי הממסד, לעשות "רעשים" שמסיטים את הלב מן המת ומהאובדן, גם אם המחיר הוא ויתור כואב על קיום הלוויה המכבדת את רצונם של המתים ושל החיים. לכן, למרות נטיית הלב להדחיק, נכון יותר לחשוב על הדברים האלה בימי שגרה ברוכים.

     

    המחשבה על נשים ולוויות הביאה אותי לחשוב על ההלוויה שלי. החלטתי להקדיש לעניין מחשבה: למדתי את המקורות, והתייעצתי עם המרא דאתרא באפרת, הרב ריסקין. בקשותיי שלהלן הן על דעתו ועל חלק מהדברים הוא אף העיר שאלו דברים ראויים.

     

    נכון, אלה עניינים פרטיים שלי, אבל הם ראויים לטור ב-ynet בגלל שבאמצעות החשיפה שלהם אני מבקשת להתחיל שיחה חדשה, גם אם לא קלה, על הלוויות של נשים דווקא. אני יודעת שזה מפחיד אבל הייתי רוצה שנשים תעזנה לחשוב, תדברנה על כך בקול, יביעו את רצונן האחרון, אפילו אם הן צעירות מאד וכל חייהן לפניהן. אני מאמינה שכבוד המתה חשוב מאד ונוגע ישירות בכבוד החיה, זו שנוטלת ידיים ביציאה מבית הקברות, וזו שלא. הנה הדברים:

     

    הבקשה שלי

    אני רוצה לבקש חסד של אמת. זו בקשה מהחברות, השכנות, ובנות המשפחה, ואולי יותר מזה. כשאמות, ותהיה הלוויה יהיו הספדים, והבנות שלי יגידו קדיש. אבל אני גם רוצה שאתן תשאנה את המיטה, האלונקה שהגופה שלי תהיה עליה עטופה בתכריכים. אל תפחדו, תיגשו וביחד שאו אותי אל מקום מנוחתי. אחרי הראשונות, אני מקוה שתבאנה נשים נוספות שיעיזו להתקרב אלי בפעם האחרונה, ולהיפרד.

     

    כשתגענה כולכן אל חלקת
    הקבר, ותורד הגופה אל הבור אני רוצה שנשים תכסינה את הבור. תאחזו באתים, ובכח החיים שלכן ותטילו את הרגבים פנימה. אחת ליד השניה, אשה אל אחותה. יש ברגעים האלה שקט. שומעים, אני יודעת, את תקיעת האתים לתוך הערמות הקמורות, ואת נפילת האדמה אל הבור.

     

    ושוב יאמֶר קדיש, ואני אמחל על הכל ותתחילו להיפרד. אז, אני מבקשת מאד מכן: עמדו בשתי שורות של מנחמות, ותנו לבנות האבלות לעבור ביניכן ולספוג תמיכה ונחמה. הרבה נחמה יש בשורת המנחמות הזאת.

     

    בשבילי הדברים הללו הם צוואה, אבל אל תדאגו אני לא חולה, תודה לאל. דיבור חשוף על המוות לא מקרב אותו, ריבונו של עולם קוצב חיים לכל חי - וצדקה, אתם יודעים, תציל ממוות. אבל אני רוצה לשנות את העולם, לתקן אותו. ויש מה לתקן גם בבית הקברות/החיים. החברה שלנו, בעניין הזה, מתמהמהת מאד.

     

    חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חנה פנחסי
    תמונת ארכיון
    צילום: ג'רמי פלדמן
    מומלצים