אין מדינה לאהבה

לפחות אני מרוצה מהטוקבקיסטים. רובם הגדול מבין היטב שהצגת "ברית הזוגיות" כהישג כלשהו היא תרמית מכוערת. מהפרוצדורה החדשה יהנו רק מעטים במעטים מתושבי ישראל המאוהבים. כן, קל לשכוח שבבסיס העניין הזה יש (אני מקווה) אהבה ורצון למסד קשר זוגי, אבל הרגשות הפרטיים מתנפצים על מצב פוליטי בלתי נסבל. והנה עוד הוכחה שהאישי הוא פוליטי.

בפעם הראשונה שהתחתנתי עשיתי את זה עם רב, אולם ומקווה. כבר אז הרגשתי שכל מגע עם הרבנות ושלוחיה מעורר אצלי התנגדות זועמת, אבל עשיתי את זה, כנראה כי הייתי צעירה מדי. לצערי הנישואים הגיעו לקיצם אחרי כמה שנים ומצאתי את עצמי בצד השני של בניין הרבנות בתל-אביב. כל מה ששמעתם על מעמד הגירושים נכון: חוויה בלתי מומלצת בעליל, שילוב של זלזול, רודנות והצעות בוטות לשמן מהלכים באמצעות שוחד כספי.

בפעם השנייה הייתי מבוגרת ומגובשת יותר וזו הסיבה שהחלטנו על טקס חילוני. המשמעות היא שקיימנו טקס חגיגי עבורנו ובהשתתפות חברים ומשפחה, אבל היה זה טקס שיכולנו להזדהות איתו, שביטא את השקפת העולם שלנו. לא שחפרנו עליה באותו מעמד; אבל ההסבר שצירפנו להזמנה והטקס השיוויוני שקיימנו, עם כלה נוכחת שאינה מכוסה ברעלה (סליחה, הינומה) – הבהיר שיש כאן כוונה אחרת.

הטקס החילוני שלנו כמובן לא נחשב מבחינה רשמית. בכוונה לא נסענו לתת תוקף לנישואים בחו"ל, לא משהו קרוב בקפריסין ולא משהו קסום בטוסקנה. למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי, אני מעדיפה לא לבצע כל פעולה שתעדכן את הסטטוס שלי במרשם התושבים כ"נשואה". ברגע שאירשם ככזאת, יפוגו לגבי כל החוקים והתקנות הנהוגים במדינה מתוקנת או לפחות שמתיימרת להיות כזאת. במקום זה, מה שיגדיר את היחסים החוקיים ביני לבין בן הזוג שלי הם חוקי המשפט העברי, העתיקים, המפלים, הנגועים בדעות קדומות משפילות ביחס לנשים. לב נחיתותה המשפטית של האישה בהלכה מצוי בדיני הנישואים והגירושים. "אבל זה רלוונטי רק אם מתגרשים!" אומרים חברים וחברות. כאילו, אם מצליחים לנצח את הסטטיסטיקה וחוסכים את הגירושים, מה אכפת לנו להתחתן לפי הדין היהודי?

אבל אם אתה ואת אנשים מודעים, זה מאוד לא נעים לדעת שמה שמגדיר את היחסים שלך עם

בן הזוג שלך הם אותם חוקים סופר-בעייתיים. ולא צריך להרחיק לכת ממש כדי לחשוד שאם דיני המשפחה צבועים בצבעים מכוערים כאלה, זה משפיע על מעמד האישה גם בנושאים אחרים. לא כדאי להקל ראש באפלייה, יש לה טבע מגונה להתפשט.

וכך בתעודת הזהות שלי וגם של בן הזוג שלי כתוב "גרושה" ו"גרוש", בגלל ההיסטוריה שלנו, וזה כואב ועצוב. יש לי סנטימנטים למדינה הזו, אני כן מזוהה איתה והיא מתנהגת קצת כמו דודה חמורת סבר שלא מוכנה לקבל חלק מהותי בחיים שלי. אם יש לי בן זוג אהוב ומשפחה חמודה, הייתי רוצה שגם מרשם התושבים יחגוג את זה.

אבל הוא לא חוגג, הוא מגיף בפני את הדלת בטריקה, ובפני כל כותבי הטוקבקים ששאלו, ובצדק, מה איתנו? גם אנחנו רוצים נישואים אזרחיים, גם אנחנו רוצים טקס שייתן ביטוי לאמונות שלנו ולא רוצים לנסוע לקפריסין. מה איתנו? ובכן, אתם ואני נמשיך לקבל מנבחרי הציבור שלנו התעלמות וזלזול, עבודה בעיניים והישגים מזוייפים. בבחירות הבאות, אל תגידו בטון מתפנק: "אין למי להצביע, כולם מגעילים". תצביעו לאותן מפלגות שיש להן רקורד של מאבקים למען זכויות הפרט, תהיו מעורבים. תנו לעצבים שלכם לקחת אתכם לקלפי. ואת האהבה שלכם תשמרו בינתיים רחוק ממרשם התושבים.